מינימליזם. מצרך שלא מספיק אנשים משתמשים בו, ואלה שכן לא כל כך יודעים איך. קחו את הסיפור הקצרצר המוכר של ארנסט המינגוויי: "למכירה, נעלי תינוק. מעולם לא ננעלו". שש מילים שטומנות בחובן ספקטרום שלם של מחשבות ועלילה מרומזת. מינימליסט חייב לקמץ אבל בטוב טעם, לחתוך רק את השומנים מבלי לגרוע אפילו פרט הכרחי אחד מהיצירה. אחרת, הוא נחשב לסתם עצלן שלא מסוגל להגיע למיצוי מוחלט.
ש?ל א?ס?קילדסן הוא מינימליסט, ולמרבה השמחה הוא מהטובים שבהם. סליחה, קבלו תיקון: הוא מהמעולים. כך, לפחות, אפשר להתרשם מ"רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל" (דנה כספי תירגמה באופן פנטסטי מנורבגית), אחד הספרים שחונכים את ההוצאה החדשה "סמטאות".
יש כאלה שחשים את הצורך לעבות את הטקסט שלהם במילים, אם כדי לרפד את הכתיבה או על מנת לחפות על חולשתה. אסקילדסן הרגיש מספיק בטוח ומדויק כדי לייצר ספר קולח, כזה שתקראו בתוך שעה וכמו כל יצירה שגאוניותה עולה על פשטותה, תחזרו אליו שוב ושוב כדי לדעת מה פספסתם.
"רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל" הוא אוסף של עשרה מונולוגים קצרצרים מפיו של זקן ממורמר בן 80 פלוס שמנהל יחסי אהבה-שנאה עם העולם, ועוד שני סיפורים ארוכים יותר על דמויות אחרות שקשורות רק בעקיפין לתומס פ'. האחד הוא "קרל לנגה" (הסיפור היחיד בקובץ שנכתב בגוף שלישי), על גבר בן 48 שמואשם בפשע שלטענתו לא ביצע ומגלה את הריגוש שבלהיות נרדף על ידי חוקר המשטרה. בשני, "מחשבה פתאומית משחררת", יושב זקן חסר שם על ספסל ברחוב ופוגש אדם שקשור לעברו ומעלה בו תהיות מסתוריות. בכל הסיפורים משלב אסקילדסן הומור נוקב עם מקאבריות ומחשבות סופניות, ומייצר חווית קריאה עילאית.
מיזנטרופ בשירות הציבור
התוספת "למען הכלל" בשם הספר נראית שובבית ומקניטה, שהרי מה לזקן נרגן ומיזנתרופ כמו תומס פ' ולטובת הציבור? כשמתבוננים לעומק מבינים שתומס פ' הוא אכן סוג של שליח, לא מכיוון שהוא מפגין מורשת של חוכמה כמצופה מזקן עתיר ניסיון, אלא דווקא להפך - משום שהוא מערטל כל מלאכותיות מאותה פיסת חיים המכונה "ז?קנה". תומס פ' נותן לנו להבין, בדרך נטולת התחנחנויות, שלא כל האנשים הזקנים מעוניינים בהעברת המורשת, חלקם הגדול פשוט בוחן את המוות במונחים של טוב או רע. זקנים רבים דיברו מגרונותיהם של סופרים לאורך ההיסטוריה, אולם דומה שאף אחד מהם לא היה כל כך נוקב ומדויק כמו תומס פ'. דרך משפטים קצרים ומהוקצעים, הוא מעביר רעיונות פשוטים אך חודרניים, כמו למשל בעמוד 17: "אני בריא מדי, אפילו שכבר אין לי סיבה מיוחדת להיות בריא. אבל החיים מסרבים להרפות ממני. מי שאין לו בשביל מה לחיות, גם אין לו בשביל מה למות".
וכך זה נמשך. כל שורה כמעט מייצרת תובנה שמלווה בפרצי צחוק, לעתים קרובות גם חוסר נוחות. קל להסכים עם תומס פ', וזה מה שגורם לנו להרגיש רע כל כך. את הסיפור השני בקובץ, "קרל", אסקילדסן פותח בעוד הגיג מורבידי וחסר רגישות (עמוד 23): "כשאשתי הייתה בחיים, חשבתי שכשתמות יהיה לי יותר מקום. רק תחשוב על כל התחתונים והגופיות שלה, חשבתי, הם ממלאים שלוש מגירות בכוננית, במקומם אוכל לשים את מטבעות הנחושת באחת המגירות, את קופסאות הגפרורים בשנייה ואת הפקקים בשלישית. המצב היום הוא ערבוביה אחת גדולה". בסיפור "אלוהים אדירים" הוא פוגש ברחוב מכר המתוודה בפניו (עמוד 31): "'אני נעשה יותר ויותר בודד עם כל אדם שאני פוגש'. זה לא היה דבר נחמד במיוחד לומר, אבל העמדתי פנים שלא נפגעתי. 'כן', אמרתי, 'ככה זה'. הבנתי שאם לא אזדרז להגיד שלום הוא יקדים אותי, ואני לא הזדרזתי מספיק והוא דווקא כן". צנוע, נוקב ומעורר מחשבה.
אסקילדסן כתב את הלקט המשובח ב-1983, כשהיה בן 54, רחוק מאוד מגיבורו מבחינת גיל ופרספקטיבת חיים. מבחינתנו, השאלה היא מדוע חלפו כמעט שלושה עשורים מבלי שאף הוצאה ישראלית לאור תתרשם ותתרגם לעברית את הדבר הקטן והמהפנט הזה, שזכה לאחר יציאתו בפרס המבקרים הנורבגים וב-2006 הוכתר כספר הטוב ביותר שיצא במדינה מאז 1980. הפרסים הללו לא היו תוצאה של גחמות ברנז'איות, הם ניתנו בזכות. לכן, קחו את האוצר הזה ליד. רוב הסיכויים שתיהנו, בטוח שגם תחכימו.