שקט רעש שקט: על אלבומי הבכורה של ג'יימס בלייק ושל ניקולס ז'אר

יותר ממה שהם יודו בזה בעצמם, ג'יימס בלייק האנגלי וניקולס ז'אר האמריקאי-צ'יליאני חולקים הרבה דברים במשותף. שניהם בתחילת שנות ה-20 שלהם ועשייתם המוזיקלית עדיין בנקודת ההתחלה למרות כי נדמה כי היו כאן שנים (במקרה של ז'אר זה אפילו כמעט נכון: את הריליס הראשון שלו הוא הוציא בגיל 14). שניהם בעלי השכלה מוזיקלית והוציאו שורה מפוארת של סינגלים ואי.פיז שזכו לשבחים מהללים. ושניהם התחילו כדיג'ייז ורמיקסרים.

בלייק בא מסצנת הדאבסטפ המתפוצצת ונפרטת לתתי זא'נרים באופן שמזכיר את מה שקרה לג'אנגל באמצע שנות ה-90, ואילו ז'אר מלהטט עם פאסון נערי על קו התפר הדק והנוצץ שבין האוס עמוק ואיטי לנו-דיסקו. שניהם מקבלים עכשיו כמויות רחש תקשורתי מהסוג שעלול לעורר או כניעה מיידית תוך כדי הכתרתם כיוצרי המאסטרפיס הראשון של 2011 או רתיעה מיידית כתוצאה מעודף הייפ. שתי התגובות, אגב, יהיו שגויות.

ראשית, אין מה להירתע ממוזיקה וממה שאומרים עליה. זה דבילי, מקובע ובעיקר מיותר. שנית, אין בשני המקרים את אותה יצירת מופת שמיהרו להכתירה ולתפור לה כתרים בדמות משפטים מופרכים כמו "אלבום הטוב ביותר של 2011". מה גם שאנחנו רק בפברואר, להזכיר לעמיתיי האנגלים ועוקביהם המסורים המזדרזים להכתיר ולהספיד לרוב במהלך אותה שנה.

מה שיש זה מוזיקה של הדור החדש, מוזיקה של מוזיקאים בז'אנרים שמייחלים לבואם של כאלו; ובעיקר מה שיש זה שני יוצרים סופר-מוכשרים שמפנים גב לכל מה שמתנהל סביבם ועושים את שלהם. התוצאה לרוב היא חדשנית, מרהיבה, עוכרת שלווה, מרתקת ומפורקת – וכן, מרגשת. וזו למעשה אם כל הסיבות להייפ סביבם. בלייק וז'אר יודעים לרגש. וכמו הרבה מוזיקאים מוכשרים לפניהם, משתמשים בכלים המייאשים מכולם: סבלנות, צניעות וכתיבת שירים המתבססת על שתי התכונות החמקמקות האלו בזמנים שעושים ככל שביכולתם כדי לטאטא אותן מתחת למחשב.

אז הכוח של בלייק הוא לא השקט, גם לא היכולת שלו לתפור שירים מושלמים כמו "The Wilhelm Scream" מבלי לאבד את השקט כפי שקורה לעיתים במוזיקה. יש לו קול. זו ההפתעה ממנו. לאחר שחתך את האמא של Kelis ו- Aaliyah באי.פי "CMYK", תחת השפעה ברורה של עמוד האש של מחנה הדאבסטפ, Burial, באלבום הבכורה שלו, שיגיע מחר (רביעי) לחנויות בישראל, בלייק פתח את הפה.

זהו הטור דה פורס של האלבום הזה. בלייק הוא נצר אנגלי נוסף במסורת ה-Blue-Eyed Soul, שהחלה בסיקסטיז עם אנשים כמו אריק ברדן (אנימלז), ג'ו קוקר, רוד סטיוארט המוקדם, ואן מוריסון ומיק ג'אגר ברגעיו הטובים. בלייק נשמע כאן יותר גוספלי מעמיתיו המפורסמים שלרוב זעקו בגרון ניחר. הוא מכונס, ביישן אך מלא ביטחון בקינה שלו כמו בגוספל המודרני שלו, "I Never Learnt To Share".

לבלייק, בניגוד משלים למוזיקה שלו, יש קול מעובה שיכול בקלות להתעוות, רגוע ומיוסר, ולשמור על צלילותו, די בדומה לבון איבר וג'וני מיטשל, שתי ההשפעות הווקאליות הגדולות שלהן הוא חב חוב ענקי. באלבום הזה הקול שלו הוא האינסטרומנט הדומיננטי, יחד עם כתיבת שירים קלאסית בשילוב אלמנטים אוונגדרים, כמעט אנטי מוזיקלים א-לה ג'ון קייג' ואווירה לונדונית מרוחקת אך מורגשת מבעבעת מתחת לכל השקט הזה. ובלייק, אמנם לא קיצוני כמו קייג' של "4,33" (יצירה לתזמורת שכולה שקט), אוהב לשחק עם השקט סביבו, לחוג איתו במעגלים שנותרים עלומים בהאזנות הראשונות לאלבום התובעני הזה.

הקאבר ל-" Limit to Your Love" הוא עוד רגע מדהים, אחד שכבר הוכח כקלאסיקה מודרנית שמגדירה רגע בחיים של יותר מדי אנשים. לבלייק יש גם חוש למלודיות פנטסטיות, כאלו שלא מסתדרות באוזן בתחילה ולמעשה אף יוצרות חיץ בין השיר לקונספט של אלבום. כי באלבום הזה, על 11 שיריו, יש כמה רגעים מוזרים, מוזרים מדי. כאלו שיחד עם אלו שמרוקעים ביד אמן לשירים המעולים שהוזכרו לעיל, יוצרים חווית האזנה מאוד מטרידה כשהם באים כאלבום שלם. יותר מדי גליץ' ופחות מדי מוזיקה. אתה יודע שאתה שומע משהו טוב, אחר, מיוחד (ולא מיוחג' לשם שינוי), אבל אלו רגעים שמושכים את האלבום הקודרני ממילא הזה עוד יותר למטה. "Lindisfarne I", למשל, או "I Mind" הם בגדר עולם פנימי אוטיסטי למאזין. נדב רביד ניסח את זה כהרגלו במדויק: יש כאן שירים גדולים אבל קשה לשמוע אותו כאלבום.

ועדיין, חרף פגמיו, מדובר באלבום מרשים של אדם שרק החל את דרכו וכבר חתום על שירים מפרקים כמו "Why Don't You Call Me". לוקח לאחרים חיים שלמים להגיע לשלמות שכזו. הוא עשה את זה בגיל 22 ובאלבום בכורה מרשים אמנם, אך לא מושלם כפי שממש רוצים שתחשבו שהוא.

ניקו ז'אר, מעבר לשמו מלא העזוז, הוא באמת תופעה וכיאה לכזו אל האלבום שלו ניגשים עם הרבה, הרבה טונות של ציפיות. ויש רק אותו להאשים בכך. ז'אר הוא די ג'יי ובעיקר רמיקסר מדהים שעורך מחדש ומחייה קטעי דיסקו אבודים, ואיש עם תפיסה ייחודית כשזה מגיע למוזיקה אלקטרונית. לדעת רבים וחשובים ממני, הוא כוח משמעותי בהחייאתו של ההאוס כמוזיקה אורגנית, חמה ובעיקר איטית – כזו שמושכת למטה אל החלציים ולא אל הידיים באוויר.

ז'אר, לאורך שורה של ריליסים ורמיקסים לא עושה טעויות. גם הוא, כמו בלייק, סטודנט למוזיקה ואחד שלא ממש מתנהג כמו בני גילו – הוא מאופק, מביט אחורה אל מורשת מפוארת, חוקר אותה עם המון סבלנות וניגש למוזיקה שלו במה שנדמה לאוזניים חילוניות כחרדת קודש. ז'אר לא מזלזל ונגרר לצרו?ת צינית של דקה-דקה וחצי, אלא הולך – תמיד לאט ולעזאזל כמה בטוח – אל המקומות שהם שלו. ניקו ז'אר סטייל. כן, יש לו כזה.

גם באלבום הבכורה שלו, "Space Is Only Noise", ז'אר מפנה גב אל עבר הדיסקוגרפיה הענפה והמפוארת שלו (לא לשכוח שהוא בן 20 וקצת, כאמור) וחותך לכיוון אחר, מהורהר, מרגש ומאוד מופנם. אך בניגוד לבלייק, ז'אר דואג להקיף עצמו במעגלים מוזיקליים ולא בקיטועי סאב וופר שנושמים על המאזין. הקול של ז'אר שנשמע לאורך האלבום הוא עוד מעגל מופנם במוזיקה ההיפנוטית והמדיטטיבית שיש באלבום הזה.

"Too Many Kids Finding Rain" והקטע שבא אחריו, "Keep Me There", הם בין הקטעים היפים ביותר שיצא לי לשמוע בשנה-שנתיים האחרונות. ז'אר, שלא כמו ההייפ הלא הגיוני סביבו, לא ממהר להגיע לקו הניצחון ולהרים ידיים. הוא ניגש אל הטכנולוגיה ביצירתיות שמשחררת אותו מכבליה. כשזא'ר מרים את הפיץ' לדגימה זה לא נשמע כמו עוד טריק שחוט ומשומש, אלא איכשהו, מעשה שטן, הילד הזה טוען את זה בערך מוסף. נדמה לי שקראו לזה פעם כישרון.

בעזרת הכישרון הייחודי הזה, האלבום – אלקטרוני מתחילתו עד סופו – נשמע כמו חטיבה מנגנת אחת, הגדרה מחדש של המושג One Man Band. האלבום שלו הוא מרובד, אולי מרובד מדי, המוזיקה נעה בין דחיסות קריאטיבית לבין שחרור מוחלט מכל מוסכמה ז'אנרית. בקטעים עצמם ז'אר לא נופל לטעויות, אך כאלבום נדמה שמדובר ביצירה ארוכה מדי: הוא מאבד מומנטום לפרקים והקטעים המרכיבים עלולים, במידה מסוימת של צדק, להישמע דומים מדי.

אך, כאמור, ז'אר הוא לא איש של סיפוקים מיידים. מעניין אותו החלל המוזיקלי ממנו הוא מלקט – ביד אמן ובהחמרה של מאסטר זן – את הצלילים שמתיישבים עם מצב רוחו. כי יותר מהכל זה אלבום של מצב רוח – כזה שיכול להשתנות במהלך שיר אחד, שיר הנושא למשל. כאן אמנם יש משהו מייגע אבל נצלו את כל מה שנותר מהחורף כדי לשמוע את האלבום הזה. זה אלבום שדורש מכם את אותה מידה של נתינה, התמסרות וטוטאליות שיוצרו דרש מעצמו. לא לכולם יהיה כוח לכך, אבל אין הרבה אמנים היום שמתייחסים בכאלו סטנדרטים – כמעט מיילס דייויס-ים בקשיחותם הבלתי מתפשרת – אל המוזיקה שהם מוציאים מעצמם.