מאסטר

הרבה דברים טובים אפשר לומר על הרטרוספקטיבה של משה קופפרמן במוזיאון ישראל. בשביל מה יש מוזיאונים, אם לא בשביל רטרוספקטיבות גדולות. השנה מתרכז המוזיאון בקו של תערוכות רחבות היקף לאמנים ישראלים חשובים שהפכו ברבות השנים לקלאסיקה המקומית. הראשון בהם הוא קופפרמן, ואחריו יוצגו תערוכות של מיכאל גרוס, רפי לביא ומרדכי ארדון. הרעיון מצוין, כי הוא מעמיד במקום הנכון את תפקידו התרבותי של מוזיאון ממלכתי גדול. גם אם יש ויכוח על תפקודם של מוזיאונים בסימון דרכים חדשות באמנות העכשווית, ייעודם העיקרי הוא בשימור ובהמשכיות. התיעוד, הקיטלוג וסיכומי הביניים האלה הם חוליה חשובה ברצף התרבותי של מקום.

קופפרמן הוא צייר נטו. הוא פועל במסגרת גבולות מוגדרים מאוד. בתוך העולם – רק בארץ. בתוך הארץ – רק בקיבוץ. בתוך הקיבוץ - רק בין קירות הסטודיו. בתוך הסטודיו – רק בין גבולות הבד או הנייר המרובע. ובתוך גבולות המרובע, בחופש האפשרי שנפתח שם, הוא בוחר רק בקשת מצומצמת ביותר של צבעים. ההגבלות האלה אינן מגבלות אלא להפך. מתוך המבחר החסכני הזה הוא בורא עולם שלם. מדהים כמה גוונים קיימים בתוך שחור, לבן, ארגמן ומעט ירוק. מרחוק, הציורים נראים כמו מאסה של סגול. אבל ה"סגול" הזה אינו צבע אחד, אלא סינתזה של שחורים, אדומים, לבנים ואפורים, כל הצבעים שנוצרים מתוך כל האפשריות הגלומות בכמה צבעי יסוד. ככל שרבים הגבולות, כן רב החופש.

התערוכה, שאצר יונה פישר, מציגה עבודות שמתפרשות על פני כארבעים שנה. אפשר לאהוב את הציורים הנפלאים של קופפרמן או לא, אבל אי אפשר שלא להעריך את העקביות. המשמעת ורצף העבודה הם חלק מההצהרה האמנותית שלו. הוא שם דגש על התהליך, החשוב לפחות כמו התוצאה עצמה. בכך הוא מתחבר לרעיונות "אמנות התהליך" שפרחו באמנות בשנות השישים והשבעים, כששורשיו נעוצים במופשט.

המעניין ברטרוספקטיבה ובאופן הצגתה הוא המעגליות והמחזוריות. יש אמנים שרואים אצלם התפתחות קווית לאורך רצף כרונולוגי: בפרק זמן מסוים הם מגיעים מנקודה A ל-B. אצל קופפרמן החיפוש והתהליך מתרחשים כאילו ביקומים מקבילים. המימד הרביעי, מימד הזמן, נראה אצלו כמו שמקובל לראות אותו כיום בפיזיקה: לא לינארי. זה לא שהוא מתחיל אקספרסיבי ומסיים מאופק, או להפך. לאורך כל השנים אפשר למצוא אצלו רישומים גיאומטריים ממושמעים המתמקדים ברשת של קווים אנכיים ואופקיים, לצד ציורים אקספרסיביים "מתפרעים". מונוכרומים שקטים לצד דרמות של ניגודים. מחקר בצבע לצד מחקר בקצב ובאשליה האופטית שנוצרת מרשת של קווים. ההתפתחות מתרחשת בכל הכיוונים, כלפי פנים וכלפי חוץ, כמו יקום שמתפשט וקורס בו זמנית.

הרבה מילים טובות אפשר לומר על התערוכה, ובמיוחד על הקטלוג המוקפד, שלמרות מחירו האסטרונומי (168 שקלים לכריכה רכה אחרי 30% הנחה) שווה השקעה, למי שמעוניין להעמיק. הקטלוג הזה הוא מופת של תיעוד ותחקיר ארוך טווח של האוצר יונה פישר, והוא בעצם דוגמה לדיאלוג פורה בין אמן למבקריו ופרשניו השונים לאורך השנים. גם זו חוליה חשובה ברצף התרבותי, לצד הציור.

דבר אחד הפריע לי, למרות שזה ודאי ייחשב כהערה קטנונית: משהו בתאורת האולם במוזיאון עושה לדעתי עוול לציורים. השילוב בין אור יום לאור ניאון הוא שילוב שמבלבל כל מצלמת וידיאו, והוא גם אינו ערב לעין. חלק מהניאונים ורדרדים, חלק ירקרקים, חלק כבויים וחלק מזמזמים. יחד עם אור היום הכחלחל הם יוצרים עכירות אפרורית של משרדים שהופכת את הצבעים לסתומים. אור הוא כמו עוד צבע בפלטה, מרכיב הכרחי לשיתוף הפעולה של הצופה עם העבודה. ציור אחד שהוצב בקומת הביניים לצד חלון ששטף אותו באור בהיר והחייה את הצבעים, המחיש עד כמה הציור יכול להיראות טוב יותר באור הנכון. האפורים של קופפרמן, על כל דקויותיהם וגוניהם העדינים, ראויים ליותר מזה. אבל מלבד הפרט הזה, שאולי בכלל לא מפריע לאף אחד, כדאי מאוד להעפיל לירושלים ולראות. יש זמן עד סוף יולי.