אחרי הרפתקת סולו מיותרת ונטולת שיאים, קונור אוברסט חזר לברייט אייז, להקת האינדי רוק שהיתה לו כשהוא עוד ידע לעשות מוזיקה רלוונטית. לברייט אייז היו מיליון גלגולים, נגנים, זמרים אורחים ומפיקים, כשבעצם רק שלושה דברים תמיד נשארו יציבים והם אלו שעשו את הלהקה: ההקלטות התרחשו באומהה, נברסקה; מייק מוגיס תמיד היה אחד הנגנים והמפיק הראשי; וקונור אוברסט תפקד כחזית - הכותב והאיש היחיד שבאמת מזוהה עם הלהקה הזו.
השילוב עבד בשלמות עד שני האלבומים המוצלחים שיצאו ב-2005 - "I'm Wide Awake, It's Morning" ו-"Digital Ash in a Digital Urn" - והתרסק לחלוטין אחריהם, בעקבות ההצלחה האסטרונומית במצעדים, שהעבירה את אוברסט מתפקיד האנדרדוג הנצחי והמתבכיין למצליחן שמסרב להודות בהצלחה שלו.
עוד בוואלה!
"Cassadaga" של 2007, למשל, היה ההיפך המוחלט מהאלבום המושלם ביותר של ברייט אייז - "Lifted" שיצא ב-2002. אחריו כבר לא היו למעריצים של ברייט אייז שום ציפיות. גם בקריירת הסולו של אוברסט, להקת הליווי שבחר - המיסטיק וואלי בנד והסופר-גרופ מונסטרס אוף פולק (עם אם וורד וג'ים ג'יימס) - לא עשו שום דבר חוץ מלהרחיק אנשים מהאלבומים הטובים של ברייט אייז ולהפוך את אוברסט לפארודיה נצחית של סינגר/סונגרייטר ממורמר או ילד אימו מזדקן.
עכשיו, ארבע שנים אחרי האלבום האחרון של ברייט אייז, הסכמתי לתת לביי-גונז להיות ביי-גונז, ולאפשר ל-"The People's Key" החדש לשנות את דעתי. חשבתי שהחזרה לברייט אייז, לאומהה ולמייק מוגיז, היא הצהרה שאומרת שהאיש חוזר לעצמו של פעם. אמנם זה לא דבר מרשים במיוחד, כי תכל'ס אנשים צריכים להתקדם בחיים, אבל יש משהו צנוע ועניו בהודאה בטעויות העבר וההבנה שלא נולדת בכדי לשנות כלום אלא רק בשביל לעשות משהו אחד שאתה טוב בו. הבעיה היא שכנראה שאוברסט כבר לא טוב גם במשהו האחד הזה.
עם שני הסינגלים שקדמו לאלבום, אוברסט דווקא הצליח לבלבל. "Shell Games" ו-"Haile Selassie" נשמעים טוב, יש להם פזמונים סוחפים והפקה שמרגישה הכי בבית. וב"בית", אני מתכוון לתחילת או אמצע העשור הקודם, או כאמור - מה שציפיתי לו. אבל כשהגיע האלבום והטקסטים, הכל התברר כבלוף, אוברסט לא כותב כמו פעם.
עוד בוואלה!
רוב הזמן אי אפשר בכלל להצליח להבין מה הוא רוצה מהחיים שלנו - רק לקלוט שהוא כועס על משהו חסר חשיבות (ואכן, השורה היחידה בעלת המודעות נמצאת על "Shell Games", בה אוברסט שר "אני עדיין כועס ללא סיבה") ובשאר הזמן יש רפרנסים לשטויות של ניו-אייג', בודהיזם, או שיט אחר שהתחיל לשטוף לו את המוח בימי "Cassadaga". משמע - מוגיס ונייט וולקוט (רב-נגן שמשתתף פה ובכמה אלבומים ישנים יותר של ברייט אייז), כמו גם חברים שונים מהלייבל סאדל קריק, עושים בדיוק את מה שמצופה מהם. זה אוברסט שמפשל.
למרבה הצער, הבעיה הזו נמצאת לא רק בשני הסינגלים, אלא גם בשירים אחרים. "Ladder Song" היה יכול להיות בלדה מוצלחת כמעט כמו "Lua". הכל שם: ההפקה מינמליסטית ומדויקת, הפסנתר עדין וקורע (כמעט כמו הגיטרה האקוסטית של "Lua") ואפילו השירה של אוברסט מחזירה אותו לימי העבר. אבל המילים הן מפלה של קישקושים רוחניים לא ברורים. "A Machine Spiritual" מצידו, מכיל גיטרה קטועה ומבולבלת שמזכירה את הנסיונות המוצלחים יותר ב-"Digital Ash", אבל אוברסט לא מצליח לתפקד כמו המוזיקה שתחתיו. זה אסון, כי אם לוקחים מברייט אייז את יתרונות הגישה וההגשה של אוברסט, קיבלנו סתם להקה שעושה מוזיקה רגילה וקצת משעממת.
עוד בוואלה!
וכנראה שזה כל מה שנשארנו איתו - להקה סתמית שרוכבת על הצלחת העבר ומוכרת אלבומים לאבות שעדיין רוצים להישאר בעניינים אבל לא מוכנים להיכנס לטוויטר בשביל זה. בבלוג "היפסטר ראנאוף" הוצג לפני מספר שבועות המונח "אוברגראונד", שמגדיר את מעמד הביניים שבין המיינסטרים המוחלט ללהקות אנדרגראונד מעניינות. האוברגאונד הרבה יותר מסוכן מהמיינסטרים כי הוא נותן לאנשים הנסחפים אחריו את התחושה שהם אכן שומעים את הדברים "הנכונים" ו"האלטרנטיבים", ובכך מספק להם מעמד פסאודו מתוחכם, מבלי שהם בעצם חוקרים שום דבר בעצמם. לפי ההגדרה הזו - ברייט אייז הם להקת האוברגראונד האולטימטיבית.
הרי אוברסט כבר מצליח להשיג כל בחורה שהוא רוצה, יש לו כסף בכדי להיות מיני-בונו והוא מתעסק המון בלקדם אג'נדה ליברלית ריקה שרק אומרת מה לא, אך לא מציעה מה כן. בדיוק כמו הדצמבריסטס, הלהקה שבעקבות הכניסה של האלבום האחרון שלה למקום הראשון בבילבורד נכתב הפוסט המדובר ב"היפסטר ראנאוף", גם ברייט אייז היא להקה שהתחילה מהמקום הנכון והכן, אך הפכה למותג שרק מסמל חתרנות מבלי באמת לספק אותה. וזה בדיוק מה שחובבי האוברגראונד מחפשים, כשהם מתקיימים מעל האדמה ונטפלים ללהקות כמו הדצמבריסטס או ברייט אייז, רק בשביל להיות מזוהים עם המיתוג שלהם, מבלי להסכים ללכלך את הידיים באדמה ובאמת לחפור באנדרגראונד.
עד לפני מספר שנים אוברסט היה אמן האנדרגראונד הכי מוערך בסביבה. קראו לו "הדילן הבא", אמרו שאף אחד לא מדבר לדור שלו כמוהו. זה היה נכון לשבריר שניה, אבל מהרגע שהוא הכניס שיר לפסגת הבילבורד ויצא עם וינונה ריידר - אי שם ב-2006 - אוברסט איבד כל קשר אמיתי ללוזריות שהוא כל כך מזוהה איתה וסירב להרפות מהאימג' שלה. אין מה לעשות, יש אמנים שמצליחים לפגוע רק כשרע להם, או כשאף אחד אחר לא מאמין בהם; אמנים כאלו שההצלחה הורסת אותם. קונור אוברסט הוא אחד כזה, בדיוק כמו שקורט קוביין, לדוגמא, היה. אף אחד מהם לא בנוי לחיים הטובים שהתהילה מביאה איתה. לפחות קוביין ידע מה לעשות בשביל לא לגמור כמו אוברסט.