חלפו מן האולם: שרון עמרני, מונה זילברשטיין והטרגדיות של הקולנוע הישראלי

אם הים היה סוער קצת פחות בערב ה-10 בספטמבר 2001, שרון עמרני אולי היה היום אחד הבמאים המצליחים בקולנוע הישראלי. היו לעמרני את כל הנתונים לכך: בסם שפיגל הוא נחשב עילוי, העבודות המוקדמות שלו זכו לשבחים, ובנוסף לכך, הוא עמד על קו התפר המושלם ליוצר המקומי – בין פריפריה לעיר, דת וחילוניות, מסורת וקידמה. אם כל זה לא מספיק, הפריצה של עמרני קרתה בדיוק ברגע שבו הקולנוע הישראלי יצא מהבצורת הארוכה של שנות השמונים והתשעים והחל בתנופה האדירה שלו, שהצמיחה דור חדש ופורה של יוצרים והובילה להישגים בינלאומיים חסרי תקדים.

עמרני היה לבטח נהיה חלק מכל זה, אבל בעשרה בספטמבר 2001 הוא נכנס לחוף הים בתל אביב ולא חזר ממנו. הבמאי הצעיר הותיר אחריו את "ל"ג בעומר", סרט הגמר עטור הפרסים שלו, וכן את דרמת הטלוויזיה "שלום לבן דודי" ואת פרק הפיילוט של "מעורב ירושלמי", אבל הוא הלך לעולמו בגיל 31 בלבד, בלי שזכה לביים ולו סרט עלילתי אחד באורך מלא.

סיפורו הטרגי של הקולנוען המנוח מתועד ב"שרון עמרני, זכרו את השם", סרטו של יאיר רוה שיוצג ביום שני הקרוב בהקרנת בכורה טלוויזיונית ב-yes דוקו, וזאת לאחר שעשה סבב הקרנות מוצלח בסינמטקים. שידור הסרט מאפשר לבכות מחדש את אובדנו של עמרני, וזו גם הזדמנות להיזכר בעוד כמה אנשי קולנוע מקומיים שהקריירות שלהן נגדעו באיבן.

זאב חבצלת היה פעיל בולט בשומר הצעיר, מחנך נערץ בקיבוץ בית אלפא, פזמונאי מצליח וגם קצין התרבות הראשון של הנח"ל והמייסד של הלהקה הראשונה שלה. מעבר לכך, הוא גם היה אחת ההבטחות הגדולות הראשונות של הקולנוע הישראלי, ולבטח אחד הקולנוענים המקומיים הראשונים שזכו להכשרה בינלאומית. ב-1958 יצא לאיטליה בשליחות השומר הצעיר, וכך זכה לעבוד בתעשיית הקולנוע של ארץ המגף. בין השאר, הוא שימש עוזרו של ויטוריו דה סיקה ("גנבי האופניים") בסרט "גנרל דלה רוברה".

לאחר הניסיון הזה, חזר הקולנוען לישראל כשהוא כבר בשל לביים בעצמו סרט באורך מלא, והוא הביא אל הבד את "חבורה שכזאת" של פוצ'ו. חבצלת זכה לסיים את העבודה על הסרט, אך לא לצפות בו – כשבועיים לפני הקרנת הבכורה שלו, התהפך הטרקטור של הבמאי-חקלאי בעת עבודה בשדה, והוא הלך לעולמו בגיל 40 בלבד. לולא התאונה הזו, סביר להניח שחבצלת היה נרשם בדפי ההיסטוריה כאחד הבמאים המובילים בימים הראשונים של הקולנוע הישראלי, אך הגורל החליט כי הוא יותיר אחריו סרט אחד בלבד.

עוד לפני שאורי קליין ומאיר שניצר הוותיקים החלו לפרסם ביקורות בעיתונות היומית, היה משה נתן מבקר קולנוע מוביל. בשנות השישים כתב על תיאטרון וקולנוע בעיתון הצבאי במחנה, ולאחר מכן הוא עשה זאת במעריב, שבו התמחה בטקסטים ארוכים ומעמיקים. כל מי שהכיר בזמנו את נתן נוצר את זיכרו, ומספר על מסאי ברמה הגבוהה ביותר ועל אדם מרשים מבחינה אישית.

נתן ערך גם את "קולנוע", כתב העת של המכון הישראלי לקולנוע, שהיה הכתובת האולטימטיבית של שוחרי הסרטים האיכותיים בשנות השבעים. נוסף לכך, נתן תרם לכתב העת "קשת", והראיון המעמיק שערך ב-1968 עם דוד פרלוב מצוטט עד היום. נתן ודאי היה ממשיך לעמוד בשורה הראשונה של הביקורת הישראלית ולוקח חלק מלא בהתפתחות של התרבות הקולנועית המקומית, אך האדם שכל כך אהב סרטים מכל העולם מת דווקא בסמוך לדירתו הצנועה בשכונת רמת אביב האפרורית. אוטובוס של קו 25 פגע בו במעבר החצייה בצומת הרחובות ברודצקי-איינשטיין, במקום שבו עומד כיום קניון רמת אביב. נתן לא התאושש מהפגיעה ונפרד מן העולם בגיל 36 בלבד.

ההיסטוריה של התרבות הפופולרית מלאה סיפורים על כוכבות שמתו בטרם עת כתוצאה ממנת יתר, ולמרבה הצער גם לנו יש סיפור שכזה. כבר בגיל 16 תועדה זילברשטיין ב"חור בלבנה" של אורי זוהר מ-1964. שמונה שנים לאחר מכן היא שיתפה עמו פעולה שוב, והפעם ב"מציצים", שבו גילמה את תפקידה המפורסם ביותר ובכלל את אחת הדמויות המזוהות ביותר עם הקולנוע הישראלי – דינה, זאת מ"יבוא לך דינה, יבוא לך".

זילברשטיין הופיעה בסרטים רבים נוספים, למשל "כץ וקרסו" של מנחם גולן. היא לוהקה גם ל"מבצע יונתן" שלו, אך במקרה זה, התמכרותה לסמים וההסתבכויות החוזרות ונשנות שלה בפלילים הפריעה לה להשלים את הצילומים. ההתמכרות של זילברשטיין גם עצרה מבעדה לממש את ההבטחה שגילתה בזמן לימודי המשחק במכון לי סטרסברג היוקרתי בניו יורק, והיא לא הגשימה את הפוטנציאל הבינלאומי שלה.

לעומת זאת, באמצע שנות השמונים השלימה זילברשטיין בהצלחה ניסיון גמילה בארצות הברית, אך לאחר שובה לישראל היא חזרה לסורה, וב-1988 הלכה לעולמה כתוצאה ממנת יתר של הירואין. לו היתה מצליחה להתגבר על ההתמכרות, אפשר להניח שזילברשטיין היתה שחקנית מובילה בשלל סרטים מקומיים. תחת זאת, חייה הקצרים שימשו ב-1993 השראה לסרט "מנת יתר", שבו לימור גולדשטיין גילמה את דמותה.

אף שהלך לעולמו בגיל 38 בלבד והותיר מאחוריו רק ארבעה סרטים, עמוס גוטמן עדיין נחשב אחד הבמאים המסוגננים, הייחודים ופורצי הדרך בתולדות הקולנוע הישראלי, ואפשר רק לתאר לאיזה פסגות עוד היה מגיע לולא הצטרף לרשימה הארוכה באותם שנים של קורבנות האיידס.

גוטמן הלך לעולמו ב-1993, בדיוק עשור לאחר שביים את סרטו העלילתי הארוך הראשון, "נגוע". נוסף לכך יצר גוטמן גם את "בר 51, "חסד מופלא" ו"חימו מלך ירושלים", ואולי מלבד הסרט הנ"ל, כל עבודותיו עדיין נלמדות בחוגים לקולנוע, מוקרנות בערוצי הטלוויזיה ובסינמטקים ומעניקות השראה לדור שהחל לעסוק בקולנוע רק לאחר מותו של גוטמן. הצפייה בהם מעוררת תסכול וצער בעיקר מפני שהקולנוען המנוח פעל דווקא בתקופה השחונה והמוגבלת של התעשייה המקומית. אפשר לתאר כי לולא היתה הקריירה שלו נגדעת באיבה, גוטמן היה מנצל את אפשרויות הקו-פרודוקציה עם התעשיות האירופאיות ואת החשיפה הרחבה של הקולנוע הישראלי הגאה, ומבסס את עצמו כאחד הבמאים המקומיים המצליחים בעולם.

הקולנוע האמריקאי ידע ילדי פלא רבים שלא הצליחו למנף את הקריירה שלהם ואף סבלו מן התהילה המוקדמת בצורה שקיצרה את חייהם. גם בקולנוע הישראלי היה ילד פלא שכזה, חליל אלוהב, שבגיל 14 כיכב ב"קלרה הקדושה" וסימן את עצמו כשחקן הצעיר המבטיח בתעשייה המקומית. אך הפנטזיה של ארי פולמן ואורי סיוון היתה ונותרה סרטו העלילתי הארוך היחיד של אלוהב, שסבל עוד בנעוריו מדיכאון חריף ומהתמכרויות לסמים ובחר להתרחק ככל האפשר מאור המצלמות.

בבגרותו הצליח אלוהב להתאושש, ואף שלא חזר למסך הגדול, הוא פיתח קריירה מוזיקלית יפה. אך דווקא כשנראה היה כי הכישרון הצעיר עולה על דרך הישר, השדים הפנימיים שלו שוב השתוללו, והוא מצא את מותו בגיל 28 בלבד. כל מי שצופה שוב ב"קלרה הקדושה" יכול להבין את גודל האובדן לקולנוע הישראלי כולו, וכל מי שהכיר את חליל לא ישכח אותו לעולם.