מזרחי זה הכי: על האלבום החדש של Asian Dub Foundation

כל מי שביקר בלונדון בשנות התשעים הרגיש בנוכחותם התרבותית ההולכת וגוברת של בני הדור השני של מהגרים מדרום אסיה – ילדיהם של מהגרים הודים, פקיסטנים, בנגלדשים ואחרים, שמהווים חלק מקהילה הולכת וגדלה של בריטים לא לבנים שדורשים שוויון זכויות ותנאים סוציאליים ונאלצים להילחם באפליה וגזענות. הביטויים התרבותיים למגמה הזו היו רבים: אמני ה-Asian Underground (כדוגמת Fun-Da-Mental, Hustlers HC, Nitin Sawhney, Badmarsh & Shri), הספרים והסרטים של חניף קורישי (ואחר כך זיידי סמית ואחרים), המסיבות של טאלבין סינג והאמנות הפלסטית של אניש קאפור. לרוב מדובר באמנים שנולדו באנגליה, אך גדלו על ברכי המסורת והתרבות שממנה הוריהם באו, והיצירות שהם הניבו דרשו תנאי מחייה, שוויון ובעיקר הכרה בקיומם ובמצבם הייחודי של בני מיעוטים באנגליה.

על אף שהיא מכחישה את הקשר שלה לגל הזה, קשה שלא לראות את Asian Dub Foundation כאחת מחלוצות גל ה-Asian Underground, שבמחצית השנייה של הניינטיז עירבב אלקטרוניקה והיפ הופ עם מוזיקה מבית אבא. אם תשאלו את סטיב צ'אנדרה סאבאל, המכונה צ'אנדרסוניק, הגיטריסט של אייז'ן דאב פאונדיישן, הוא יגיד לכם שה-Asian Underground היתה סצנת מועדונים אופנתית מבוססת די ג'ייז, בעוד שלהקתו היתה קרובה יותר ללהקות מהסוג של רייג' אגיינסט דה מאשין. אך גם אם צ'אנדרסוניק וחבריו לא אוהבים להיות משויכים ל-Asian Underground, השיוך הזה הביא להם חשיפה, בתקופה בה ההצלחה הבינלאומית של M.I.A או האוסקר של "נער החידות ממומבאיי" עוד היו חלומות רחוקים.

חברי אייז'ן דאב פאונדיישן גדלו בסלאמס של לונדון עם מטענים לא פחות משמעותיים משל ראפרים אמריקאים שגדלו בגטו. בזמן שהוריהם הקשיבו לצלילים מזרחיים בסלון ולא חלמו על כך שקולם יישמע, הילדים למדו מה-Pאנק שאם אתה צועק מספיק חזק בסוף ישמעו אותך. ההרכב, שהוציא את אלבומו הראשון ב-95', צמח במרכז קהילתי במסגרת פרויקט שמטרתו ללמד ילדים מדרום אסיה מוזיקה. הלהקה כללה מדריכים וחניכים כאחד, ויצרה שילוב אנרגטי ואגרסיבי של Pאנק, דאב, ג'אנגל, דראם נ' בייס, היפ הופ, באנגרה, ראגה ודאנסהול. הגיטרות והאלקטרוניקה חוזקו בטאבלות, סיטארים וסאונדים מזרחיים מסורתיים.

אם במחצית השנייה של הניינטיז האופנה באלקטרוניקה בכל מקרה היתה יצירת פאסטיש אקלקטי (כמו בז'אנר הביג ביט, למשל), אצל אייז'ן דאב פאונדיישן המיש-משים האלה, שבאו לקדם אג'נדות פוליטיות וחברתיות, צמחו באופן אורגני. ככה זה כשאתה גדל על מוזיקה הודית מסורתית ופסקולי בוליווד בבית, שומע דאב בשכונה ומבלה ברייבים בסופשבוע.

“Rafi's Revenge”, אלבומם משנת 1998, הביא להם מועמדות לפרס מרקורי. היו להם כמה סמי-להיטים כמו "'Buzzin" ב-1998, "Real Great Britain" ו-"New Way, New Life". בשנת 2000. הם יצאו לסיבוב הופעות עם רדיוהד, החדירו שירים למשחקי וידיאו וכתבו את המוזיקה לאופרת ה-Pאנק "Gaddafi: A Living Myth" על מועמר קדאפי, שליט לוב.

על אף שההרכב האנושי השתנה לאורך השנים, הזהות והמהות של אייז'ן דאב פאונדיישן נשמרו. מה שהשתנה זה העולם. ב-2005 פרצה M.I.A - כוכבת פופ בריטית שנולדה בלונדון כבת של פעיל מיליטנטי טמילי, עברה בגיל חצי שנה עם משפחתה למולדתם סרי לנקה, אך מלחמת האזרחים הכריחה אותם לעזוב ואחרי שהות בהודו שבו ללונדון בתור פליטים. גם M.I.A שילבה סגנונות ממזרח ומערב - גריים, אלקטרו, ראגא ובאילה-Fאנק – אך בניגוד לאייז'ן דאב פאונדיישן ושאר להקות ה-Asian Underground, היא פרצה אחרי ה-11 בספטמבר, וכבר היתה שייכת לדור שגדל במציאות של אינטרנט וגלובאליזציה.

מה שכן, בלי אייז'ן דאב פאונדיישן סביר שבחיים לא היינו מקבלים קטע כמו “Paperplanes” של M.I.A - קטע היפ הופ-מהגרים עם סימפול של הקלאש וסאונדים של יריות וקופה רושמת. ודווקא היום, כש-M.I.A מנשנשת צ'יפס בטעם כמהין בבוורלי הילס ומייצרת פרובוקציות בשקל בעזרת במאי הקליפים הצרפתי רומן גבראס (שביים את "Born Free" המדובר), אולי זה הזמן לחזור למקורות.

אייז'ן דאב פאונדיישן מוציאים בימים אלו את אלבומם השביעי (או התשיעי, תלוי איך סופרים), "A History of Now", שהוקלט באולפן של המפיק ברנדן לינץ' (פול וולר, פריימל סקרים), אך הופק על ידי סנג'יי טיילור וצ'נדראסוניק מהלהקה עצמה. האלבום החדש לא פחות להיטי מקודמיו. ריפים עצבניים מצוותים לביטים מקפיצים וסאונדים אוריינטליים, כשהשינוי הוא שהפעם נעשה שימוש בתופים חיים וביותר כלי מיתר וחלילים, וגם יש יותר שירה, ופחות ראפ.

האלבום נפתח ב-"A New London Eye" הלהיטי, בו השתתפו צמד נגניות ממוצא סיני על כלי מיתר סיניים מסורתיים. במקומות אחרים באלבום ניתן לשמוע תופי דהול והשפעה ברורה של ז'אנר הבאנגרה – מוזיקת ריקודים פונג'אבית. כרגיל אירחו אייז'ן דאב פאונדיישן באולפן מוזיקאים שהתחנכו על ברכי מסורות מוזיקליות שונות, כשהמשותף לכולם היא הנכונות לקחת את המוזיקה המסורתית למקומות חדשים.

השימוש בכלים מסורתיים של עמים שחברי הלהקה עצמם לא קשורים אליהם מתחבר למסרים הפוליטיים של האלבום. האקטיביזם של אייז'ן דאב פאונדיישן כבר מזמן לא מוגבל למאבקים בחצר האחורית שלהם. באתר הבית הם העלו צילומים מהמהומות במצרים, והשיר “This Land Is Not For Sale” מתייחס לתושבי העיר סאן סלבדור אטנקו, הסמוכה למקסיקו סיטי, הנלחמים בממשלה שמנסה לנשל אותם מהקרקע כדי לבנות במקום שדה תעופה חדש ולא מהססת להפר זכויות אדם בתגובה למחאות התושבים. לאור זאת, בואו נגיד שאין מה לצפות מאייז'ן דאב פאונדיישן שיגיעו להופעות בארץ בזמן הקרוב.

"A History of Now" הוא אלבום מאוד גלובלי. הטקסטים אמנם לא מתוחכמים, אבל אולי יש בזה יתרון, שכן הם יכולים בקלות לעודד תיכוניסטים למחשבה על נושאים אקטואליים כמו תוכניות ריאליטי, האופן שבו הטכנולוגיה שינתה את הדרך בה אנחנו מתקשרים עם הסביבה, המשבר הכלכלי האחרון ועלייתן של סין והודו.

אותו הלך רוח מאפיין גם את עטיפת האלבום המעוצבת כמו סמארט-פון חדיש ומחאתי, עם אפליקציות דמיוניות. לדוגמה, אפליקציית "מסית" הופכת את הטלפון לבקבוק תבערה ואפליקציית "Gulabi Girl", הנקראת על שם קבוצת נשים הודיות הנלחמות בהתעללות בנשים בארצן, הופכת את הטלפון למקל שניתן להכות בו את הבעל המתעלל. הטלפון מתאים לא רק לאקטיביסטים נלהבים, אלא גם לממשלות, עבורן תוכנתה, אני מנחשת, אפליקציית מגרסת הנייר המיועדת למסמכים סודיים.

עיצוב העטיפה מתקשר ישירות לשיר הנושא, העוסק בחיים המודרניים, ומלווה בקליפ המלא באימג'ים רלוונטיים מההווה הטכנולוגי המשתלט לנו על החיים, כמו אייפון, אייפד, משקפי וידיאו, משחקי מחשב, סיימון קאוול ופוסטר של "עליזה בארץ הפלאות" בתלת-מימד. הלהקה מיישרת קו עם ההווה ונותנת את הסינגל להורדה בחינם באתר שלה, אבל דואגת להזכיר בשיריה שיש חיים גם מחוץ לקיום הוירטואלי: "אתה לא יכול להוריד את השמש, אתה לא יכול להוריד את הים, אתה בחיים לא תוריד אותי".

מעבר לטקסטים הפשטניים – בעיה שיש גם אצל M.I.A - קשה להימנע מהתחושה שיש במוזיקה של אייז'ן דאב פאונדיישן משהו מאוד תקופתי. אין ספק שזה היה נשמע הרבה יותר מגניב לפני עשור. לא רק שסגנונית יש בהם משהו ניינטיזי ומיושן, גם האלבומים שהם הוציאו פעם היו יותר טובים מהחדש. בין היתר כי מורגש היעדרו של ילד הפלא הבנגלי, הראפר דידר זאמאן, שעזב בינתיים את הלהקה. יחד עם זאת, הם עדיין משדרים משהו יותר אמין מ-M.I.A, ובימינו אולי גם זה משהו.