פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      להקות בברזל החם: על האלבומים החדשים של Twilight Singers, Mogwai ו-Chapel Club

      ה-Twilight Singers מעלים ציפיות לקראת ההופעות בישראל, Chapel Club הם הלהקה הנכונה של הרגע ו-Mogwai מזכירים שהפוסט-רוק לא מת. עינב שיף שמור לביקורת

      דמדומי פעמונים

      דייב רוסר וגרג דולי (GettyImages , Jordi Vidal)
      כריזמטי, סקסי, מרגש. גרג דולי (צילום: יח"צ)

      ברגע הכי מרגש בהופעה של The Twilight Singers בישראל לפני יותר מארבע שנים, הסולן גרג דולי הזמין בחורה אלמונית לבמה לביצוע של "Candy Can Crawl" מאלבומם האחרון והראה לה איך נרקומן לשעבר עם אקסטרה 20 קילו מימיו היפים יכול להיות הבחור הכי כריזמטי וסקסי במזרח התיכון. הרגע הזה גם סימל את כל האיכויות שיש בדולי הזמר: יש בו, בסופגניית הרוקנרול הכה מרתקת הזו, כמויות של טוב לב, חושפנות והזמנה של המאזין לתוך המקומות האינטימיים ביותר בנפשו, עד שקשה שלא להישאב לתוכו בדיוק כפי שדולי נשאב לתוך הסמים.

      היה מעניין לגלות איך הקסם הזה כמעט ונאבד באלבום (היחיד עד כה) של Gutter Twins, היצירה המשותפת שלו ושל חברו הטוב מארק לאנגן, שמשלים את הפתיחות של דולי עם הארדקור קשיחות וקור. לכן, מהאזנה ל-"Dynamite Steps", האלבום החדש של הטוויילייט סינגרז והראשון מאז "Powder Burns" עמו ביקרה הלהקה בישראל, מגלה שבניגוד לנהוג לחשוב, הסינגרז הם ממש לא רק הלהקה של גרג דולי. מדובר, מסתבר, בחבורה מגובשת עם DNA של צליל וגישה, שנעים מאלבום לאלבום (החדש הוא החמישי במספר) עם שינויים ועדכונים קלים. בקיצור, מה שהתחיל באלבום בכורה בהפקה לאונג'ית של פילה ברזיליה הלך והפך ללהקת רוקנרול אוורירית עם צליל ייחודי.

      עטיפת האלבום "Dynamite Steps" של The Twilight Singers (יח"צ)
      מבטיח רבות לקראת ההופעה בישראל. עטיפת האלבום (סריקה)

      כמובן שדולי הוא המרכז, עם השירה המרגשת שלו והטקסטים שהוא כותב עם חוד החנית, אבל העיצוב המוזיקלי של המפיק מתיאס שיינברגר ושיתוף הפעולה בין הגיטריסט המצוין דייב רוסר והבסיסט סקוט פורד מדיפים את הניחוחות הקבועים מיצירה של הטווילייט סינגרז: תערובת משכרת של סקס, אלכוהול, כאוס ונחמה. כך זה בשיר הפתיחה המצוין "Last Night in Town" וגם בשיאים של "Waves" ו-"Gunshots", עם הכניסה הקלאסית של התופים לפזמון שבו דולי מיילל-צווח כפי שעשה עוד בימי האפגן וויגז העליזים. גם מקומן של בלדות סטייל "King Only" המבריק מאלבום הבכורה ואותו "Candy Can Crawl" לא נפקד, עם "Get Lucky" שאין לתאר אותו אלא כשיר יפה, כזה שאתה שומע באוטו בלילה לבד, מגביר ומסתכל ימינה על המושב ומדמיין עם מי היית רוצה לדבר עליו.

      עם זאת, יש באלבום נפילת מתח ניכרת לקראת סופו ואין ספק שלא מדובר ביצירה מהדהדת ומהפנטת כמו "Powder Burns", שהיה עוצמתי כמו שרק יצירה של נרקומן לשעבר שנאבק על חייו ומתעד את המאבק בזמן אמת יכולה להיות. אבל כשיגיע הרגע ודולי יעלה לבמה בתל אביב ב-16 וב-17 באפריל (קשה להאמין שיבטל - האיש החליט להוסיף הופעה בארץ בזמן מלחמת לבנון השנייה), יעזוב את הגיטרה, ייקח את המיקרופון ויזמין מישהי לעלות לבמה, זה ללא ספק יהיה רגע שלא תרצו לפספס.

      *The Twilight Singers – "Dynamite Steps" (לייבל: סאב פופ)

      כנסיית השכל

      עטיפת האלבום "Palace" של Chapel Club (סריקה)
      האם נזכור אותם? עטיפת האלבום של Chapel Club (צילום: יח"צ)

      בשבועות שלפני פורים, במוסדות החינוך הציונים-דתיים נהוג להיערך לקראת "ההכתרה". מדובר בטקס שמושקע בו לא מעט מאמץ יצירתי וגם לא מעט כסף ובסופו נבחר אחד הרבנים באותו מוסד ל"רב פורים" על ידי תלמידיו. לעומת זאת, באזורים שבהם לא מציינים את "משנכנס אדר מרבים בשמחה", אלא רק את סיום תקופת סיכומי השנה הקודמת, מדובר בטקס "הכתרה" אחר לגמרי: מגזיני המוזיקה, הבלוגים, שדרני הרדיו וכמובן האנשים שדוחפים מוזיקה בקצב שגרג דולי נהג לעשות שורות, מכתירים לעצמם את הדבר הגדול הבא. למעט מקרים נדירים, בהם ברור לכל שאמן כזה או אחר הוא כישרון יוצא דופן שיהדהד עוד שנים רבות (הסטריטס, לדוגמה, או ג'יימס מרפי), רובנו יורים באפלה ופועלים לפי האינסטינקט הכי חשוב כשזה מגיע למוזיקה – הרגש.

      לכן ייתכן מאד שלא תשמעו בעוד חמש שנים על Chapel Club, הרכב לונדוני שהוציא באחרונה את "Palace", אלבום הבכורה שלו. ייתכן שגם בעוד חצי שנה הכתבים של ה-NME ושדרנים כמו זיין לואו, שבחר שני שירים שלהם ("The Shore" ו-"O Maybe I") בתור "ההקלטות החמות בעולם", לא יצליחו להיזכר בתו אחד שיצא מפיו של הסולן הכל כך מוכשר לואיס באומן. אבל כרגע, הפזמון של "Surfaces" הוא אחד הסוחפים של הרגע (כולל סימפול השורה "Dream A Little Dream of Me") וההשפעות הכה ברורות שלהם (אינטרפול, סוניק יות', מיי בלאדי וולנטיין, גשם, חורף, דיכאון) הן פלסטלינה בידיים של אוצרי פסטיבלי הרוקנרול למיניהם שיבנו עליהם היטב.

      יד הקסם של פול אפוורת', אחד שיודע לקחת גרופיז של עבודות שהוא כבר שכח מהן ולהפוך אותם לסיירת, בולט כמו הכישרון של Chapel Club. אלא שבמאה ה-21 מבחן הזמן תקף עוד לפני מבחן האלבום השני ואולי כל מה שיישאר מ-"Palace" זו תקופת ההכתרה היפה שלהם, בתוכה הם היו הדבר הכי נכון להקשיב לו למשך לפחות כמה ימים, וזה זכות שהרבה להקות היו מוכרות את אוסף התקליטים שלהן עבורה.

      * "Chapel Club – "Palaces (לייבל: Polydor Records)

      פוסט טראומה

      עטיפת האלבום "Hardcore Will Never Die, But You Will" של להקת Mogwai (סריקה)
      איך מחיים ז'אנר גוסס? עטיפת האלבום של מוגוואי (צילום: יח"צ)

      מודרניזציה ועדכונים רעיוניים, בכל תחום, חייבים לגרור איתם גם רעיונות מנג'סים שעם קצת מזל, נעלמים כשהזמנים משתנים, והם הרי תמיד משתנים. הפוסט-רוק הוא בדיוק רעיון דביק ומעצבן שכזה, מלא ביומרנות שהאמינה שאפשר לקחת את השילוב המהפנט-מבעית של חומות סאונד ודיסטורשן, להלביש עליו קצת צפצופים ולשחזר ניג'וס אחר – הפרוגרסיב רוק, באמצעית מתקדמים.

      Mogwai, הלהקה הסקוטית הוותיקה, היתה דווקא אחראית לצד מלא התקווה של הפוסט רוק, לצד הרכבים כמו Explosion In The Sky ו-The Dirty Three של וורן אליס (שותף ותיק של ניק קייב). בזכות קומפוזיציות מרהיבות וקצת הומור עצמי (למוגוואי יש שירים כמו "I'm Jim Morrison, I'm Dead" ו-"Dial: Revenge") הם הצליחו לרתק, לאתגר וגם לבדר, אלמנט שהפוסט-רוק פשוט התעלם ממנו לחלוטין בספקטרום ההנאה ממוזיקה.

      עם זאת, גם מוגוואי נחלשו באלבומם האחרון, "The Hawk is Howling", שהיה פחות טוב במידה רבה מקודמיו ובוודאי רחוק מהשיא של "Rock Action" (משנת 2001), עד שכבר היה נדמה שעם כיבוי האורות מעל העשור והמעבר של חברי הלהקה למגורים ביבשות שונות זה מזה, ייכבה האור גם בחדרו של הז'אנר.

      להקת Mogwai (GettyImages , Jim Dyson)
      לא לוקחים את עצמם ברצינות תהומית. מוגוואי בפעולה (צילום: אימג'בנק - GettyImages)

      אות החיים המחודשים של מוגוואי מגיע כבר משם האלבום: "Hardcore Will Never Die, You Will", כלומר האנשים שחיים עד הסוף את האידיאולוגיה שלהם ומוכנים לשלם עליה מחיר יחיו לנצח. זה לא אומר שהלהקה ויתרה על עדכון הצליל שלה, שנשמע מהודק, קומפקטי, עגול, רגיש ומלא בהבנה שכבר אי אפשר לאכול לאנשים את הראש עם גיטרה-בס-תופים שכליים כל כך. לכן השיאים בתוך האלבום החדש של מוגוואי מגיעים במרווחים קצרים יותר ועם קולות שוברי השתיקה האינסטרומנטלית, שהם בעצם תרופת נגד לזיכרון הקצר שיש לכל מאזין בעידן האייפון. אלו הופכים את "Hardcore" לאלבום שכיף להקשיב לו ואת מוגוואי ללהקה, שיצר ההישרדות שלה ייקח את הז'אנר הגוסס שהם מחלוציו גם לעשור הבא.

      מוגוואי – "Hardcore Will Never Die, You Will" (לייבל: Rock Action Records)