פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מחולטרים: על ספרו החדש של דודו בוסי

      דודו בוסי רצה ב"חלומות מזכוכית" להשתמש בניסיון שלו מ"מחוברים" כדי לכתוב ספר על שכונת התקווה. חבל שהתוצאה לא אמינה ומנוכרת. דוד רוזנטל פנתר שחור

      עד תחילת העשור הקודם, חלקה של שכונת התקווה בתרבות הישראלית נע בעיקר סביב הקונוטציה שייצר שמה הרע - סמים, פשע, שיפודים, השוק ובני יהודה. עפרה חזה, גאוות המקום וכוכבת פופ בקנה מידה אוניברסאלי, ממילא אף פעם לא הפגינה הזדהות יוצאת דופן עם השכונה ולא קידמה אותה לפני שהלכה לעולמה. בעוד הספרות התל אביבית הצעירה ממשיכה להיאחז במחוזות שינקין וסביבתה, הייצוג של השכונה נותר דל וכלל בעיקר טורים קנטרניים של שאול ביבי ב"העיר". מהרגע שדודו בוסי יצא בשנת 2000 עם "הירח ירוק בוואדי", הוא גרם לנו להפסיק להסתכל על השכונה כעל סרח עודף, לקח אותנו לסיור מודרך בסמטאות הקטנות והאפלות והביא להבנה שמדובר בהרבה יותר מאוסף של דעות קדומות. שכונת התקווה היא עולם ומלואו.

      מאז יבשו הרבה שלוליות ברחוב האצ"ל. בני יהודה, על אף שעדיין מייצגת את השכונה, עזבה למתחם הבורגני של בלומפילד ובוסי נותר השופר העיקרי של השכונה הענייה. כעת, לאחר הופעה מתוקשרת ב"מחוברים", ראה אור ספרו החמישי, "חלומות מזכוכית", שנשען בעיקר על יסודותיה של הסדרה.

      גיבורי הרומן הם נועם, במאי סרטים שגדל בשכונה, ויוסי שהגיע אליה מברית המועצות בגיל צעיר ויוצא עם כריסטינה, בת לאב קווקזי אלים. כשנועם פוגש את יוסי במקרה בשוק, הוא משכנע אותו להפוך לדמות המרכזית בסרט שהוא עושה. רוסי שגדל בין מזרחים, בחורה צעירה מבית הרוס, סמים, אלכוהול ודמות אחת שמאיימת על הזוגיות שלהם – כל האלמנטים הדרושים לסרט תעודה טוב. ככל שהמצלמה של נועם נכנסת עמוק יותר פנימה, כך היא מגלה עוד פרטים מפתיעים שהופכים את הסרט לאופרת סבון של ממש.

      חלומות מנופצים

      בניגוד לספריו הקודמים ולמתבקש, לכאורה, מדמות משכונת התקווה, האיש שעומד הפעם במרכז הוא רוסי. בוסי מנסה להתמקד בחיבור הבלתי אפשרי כמעט לעיניים זרות, מציאות שבה יש מעמד נמוך יותר מתחת למזרחי המקופח, מקום שבו ביטוי כמו "כוסאומו, בלאד" (עמוד 12) נשמע הגיוני. אבל הוא מפספס בגדול ממספר סיבות והראשונה שבהן היא אמינות. יוסי שינה את שמו לשם ישראלי משום שלא רצה להיבדל מהסובבים אותו, אך נראה שדווקא לו היו קוראים לו אלכס או ייבגני, הוא היה מעביר דמות אותנטית בהרבה. ניסיון ההפוך על הפוך של בוסי לא צולח במקרה הזה ונראה שהוא פשוט לא יודע איך להיכנס לדמות הזו; הגיבורים שלו "הרגישו" הרבה יותר בנוח כשהיו מזרחיים דפוקים. מלבד הסטריאוטיפים הרגילים על עולי ברית המועצות – סמים, זנות, זהות יהודית מפוקפקת ושכרות מרובה - הוא לא מפיק יותר מדי ולא נותן תחושה שחבלי הקליטה של יוסי משכונת התקווה שונים מאלה של בוריס מרמת גן או סרגיי מבאר שבע. כך, הרומן נופל בין הכיסאות ולא מצליח לספק לא פורטרט משכנע של עולה חדש ולא דיוקן חי של שכונה ספציפית.

      בנוסף, לפעמים השלם עולה על סכום חלקיו והפרטים הקטנים לא מפריעים לתמונה הכוללת לצאת יפה; לא הוא הדין ב"חלומות מזכוכית", שהוא פשוט לא ספר טוב, לא זורם, ודמויותיו - שוב - לא אמינות. גם סיפור האמצע על תרגיל עוקץ מבריק, לכאורה, של אחד מגיבורי המשנה נראה תלוש לחלוטין - הוא לא קשור לעלילה, מלא בכשלים לוגיים, מסתיים עם פתרון עצל ולא ממש מתחבר לתבנית "מחוברים" שביקש בוסי ליצור. בכלל, המסר של "עכשיו אראה לכם איך החיים של אנשים הופכים לסרט ברגע שהמצלמה מופעלת" רחוק מלעבור. יש כנראה דברים שעדיף להשאיר לטלוויזיה.

      דיבור נגוע

      מלבד החסרונות הללו, רצוי בהקשר של "חלומות מזכוכית" להעלות את עניין השפה. ברור שעברית ספרותית גבוהה לא תייצג נאמנה את הדיאלוגים בשכונת התקווה, אולם קשה לחיות לאורך ספר שלם עם משפטים כמו "אני פאקינג לא האמנתי למה שעשיתי. הוא גמר לי בפה, ואני דפקתי את ההקאה של הלייף" (עמוד 57) או "במחצית השנייה הכניס המאמן המוגבל קשטן את המלך יוסי בניון" (עמוד 214). דודו בוסי לוקח הפעם את הלשון המדוברת השכונתית רחוק מדי והתחושה היא שכמו לא מעט אמנים שנמצאים הרבה שנים בשטח, הוא נתפס לסגנון שהצליח לו בעבר כדי לשרוד. קצת חבל, משום שבהיכרות עם ספריו הקודמים, די ברור שבוסי מסוגל ליותר. אפילו בספר הזה הוא נותן סימנים לכך, ואפשר להיווכח בזה בחלקים המעטים שבהם הוא מגביה את השפה.

      בכל מקרה, עם או בלי הסוגיה הזו, "חלומות מזכוכית" הוא ספר אפור, מנוכר ולא הולך לשום כיוון. קצת מזכיר את בני יהודה של השנה, זו שבראשה עומד היום "המאמן המוגבל קשטן". כך, אם הרעיון של בוסי היה להתחבר מחדש אל שכונת התקווה דרך הניסיון הטרי הפרטי שלו בטלוויזיה ובדוקומנטרי, הרי שמה שיצא בסוף זה דוקא "מנותקים".

      דודו בוסי, "חלומות מזכוכית" , 272 עמ' // זמורה-ביתן