משפחה כן בוחרים: על "המשפחה" עם משפחת ג'ורנו

אני באמת לא יודע מה מצאתי במשפחת ג'ורנו. איך הם הצליחו להתחבב עליי, על אף שכל הנתונים היו נגדם? "שום דבר אינו יוצא דופן במשפחה הזאת", הצהיר הקריין בפתיחת הפרק הראשון של "המשפחה", הסדרה החדשה שעלתה אמש (ראשון) בערוץ 2, "מלבד לעובדה שהם התבקשו להצטלם מסביב לשעון כדי לצייר דיוקן משפחתי".

האמנם? בהתחשב בכמות סדרות הריאליטי שעולות על המסך בשנים האחרונות, מסתמן שהמשפחות שבאמת נחשבות ליוצאות דופן הן אלה שלא מתבקשות להצטלם מסביב לשעון. אחרי "סופר נאני" ו"משפחה חורגת", אחרי "מחוברים" ו"בדרך הביתה", אחרי אין ספור אנשים שהקריבו את פרטיותם על מזבח הריאליטי והדוקו, במה כל כך שונה משפחת ג'ורנו מכל שאר קורבנות הז'אנר? אז איך בכל זאת הסתיים לו הפרק הראשון, ואני עדיין מחבב אותם?

נקודת הפתיחה שלה לא הייתה קלה, אבל משפחת ג'ורנו נתנה פייט. אומנם שוב הבטיחו חשיפה של "שקרים, סודות ופחדים", כמו בכל ריאליטי, אבל ספק אם נותר בנו מקום להזדהות עם משפחה נוספת. פקפקנו ביכולתנו לגלות סבלנות כלפי עוד יצירה "אותנטית ודרמטית", לעוד הצצה לקרביים התורניים, לעוד "רגעים אמיתיים של אנשים אלמוניים", וגם העובדה שעשרות מצלמות מוצבות בתוך הבית ומתעדות את האירועים מסביב לשעון לא נשמעה כחידוש מרענן. "בלי הדחות, בלי משימות, בלי מנחה, בלי מניפולציות וללא התערבות של ההפקה", התגאו ב"רשת" (עם עקיצה קטנה לזכיינית המתחרה), אך גם זה נשמע מוכר מדי. אין ספק, בפני משפחת ג'ורנו ניצב אתגר גדול, כמעט בלתי אפשרי: לייצר עניין לצופה השבע והמיומן, ובעיקר להימנע מקלישאות. אני באמת לא יודע איך זה קרה, אבל נדמה לי שאני ממש מחבב אותם.

ההשוואה בין "המשפחה" לשאר תוכנית הריאליטי היא בלתי נמנעת, ודרכה מגלים שהקסם של משפחת ג'ורנו טמון בפשטות. אין להם את המודעות הרגשית של משתתפי "מחוברים" או את ההתנסחויות המפולפלות, אין גורם חיצוני כמו אלון גל שמטיח בהם האשמות ומטיף להם מוסר, אין מתחים מבוימים שנכפים על המשפחה בגלל משימות הדחה, יש רק אנשים קטנים וצנועים, עם בעיות קטנות וצנועות.

למעשה, גם כשהם מנסים לגלות רגישות אחד כלפי השני ומשוחחים בגלוי על הבעיות, גם אז יש בהם משהו מאוד תמים וטבעי. משפחת ג'ורנו היא נטולת תחכום. הכל בה שקוף וברור, וברגעי השקט ממש ניתן לשמוע אותם חושבים, ולזהות את שהם מרגישים.

זו משפחה ששמה כיפות בארוחת יום שישי, ומיד אחריה צופה יחד בטלוויזיה. זו משפחה שמתהדרת בפסנתר בבית, אך גם כשהילדים מנגנים ביחד את הצלילים הכי בנאליים, האבא מתגאה ב"ילדים המוזיקאים המוכשרים". זו משפחה שבה האמא מתווכחת עם בנה על המילים העלובות בשירי המוזיקה הים-תיכונית, אך מתקשה לצטט את שלמה ארצי ומעוותת את שיריו. זו משפחה עם אב פטריארכלי קלאסי, שבתו המתבגרת מכנה אותו "חמוד" וכשהיא בוכה, והוא מחבק אותה במה שנראה כסצינה דרמטית, היא מזיזה לו את היד ומתלוננת ש"אתה מושך לי בשיער". איזה טוויסט יפהפה לחיבוק בנאלי.

הפרק הראשון הסתיים כשאם המשפחה, ירדנה, חוגגת יום הולדת 50. הילדים הכינו לה קליפ נדוש להחריד, אבל היא עוצרת את הדמעות ("היא אשת חיל, אסור לה לבכות", סבור בעלה). על רקע השפה העילגת של בני המשפחה לאורך הפרק, הברכות בסרטון נשמעות פיוטיות. "את היחידה שהאמנת בי", אומר לה בנה הצעיר. "גם אם הייתי יהודי באירן, הייתי מרגיש מוגן לצד אמא כמוך", אומר בנה השני. האבא כבר מתנצל מראש: "כל מה שאמרו הילדים זה כאין וכאלף לעומת המציאות (השגיאה במקור). התיישבתי ליד המחשב ולא מצאתי מה להגיד", הוא אומר, "אז או שאני טמבל, או שפשוט אין מילים לתאר אותך". זה נפלא כשמוגבלות ורבלית הופכת לשירה, ופשטות הופכת למרנינה. באופן אירוני למדי, בימים בהם סף הגירויים שלנו דורש אישה עם שדי סיליקון שצורחת על חברתה בהוט-טאב, הבנאליות המשפחתית הנושנה נתפסת כחידוש מרענן.