הכישלון הוא יתום: על "סאנקטום" ועל "הדרך"

כמה מכנים משותפים מחברים בין "סאנקטום" ו"הדרך": שניהם הגיעו בסוף השבוע האחרון לאקרנים בישראל, שניהם מציגים את מסע ההישרדות של אב ובנו, ובשני המקרים, הם נעשו בידי אלמונים יחסית אך מנפנפים בשמות של יוצרים מוכרים יותר שהיו מעורבים בעשייתם.

במקרה של "סאנקטום", מדובר בשמו של ג'יימס קמרון, שהפיק את הסרט ואף התגייס נמרצות למען הקמפיין השיווקי שלו. במבט ראשון, קשה להבין מדוע מי שרק בשנה שעברה יצר את "אווטאר", הלהיט הגדול בכל הזמנים, טרח לקחת חסות על סרט הרפתקאות חסר כוכבים או כל אטרקציה אחרת של במאי אלמוני, אליסטר גרירסון. אך כשבוחנים את עלילת "סאנקטום" התמונה מתבהרת.

אחרי הכל, הסרט עוקב אחר חבורת צוללנים, החודרת למערה שכף רגל אדם מעולם לא דרכה בה ומגלה בייסורים רבים מדוע אנשים כה פחדו להיכנס אליה. בנוסף, במרכז סיפור זה עומד הקונפליקט שתמיד ניצב בלב היצירות של קמרון: העימות בין האדם לטבע. הוסיפו לכך את העובדות שבשלב מסוים נוסף לסיפור נופך רוחני-מטאפיזי מהסוג האהוב על במאי "אווטאר", וכן שזירת ההתרחשות מאפשרת ליצור תחושה של עומק בעזרת הטכניקות התלת-ממדיות החביבות עליו, וקבלו מוצר שקמרון גם היה יכול בעיקרון להיות חתום עליו כבמאי.

אך הצרה היא שבשרביט הבימוי אחז דווקא גרירסון, ומתברר כי אין בו טיפה משאר הרוח של קמרון. כתוצאה מכך, "סאנקטום" אינו מדגדג את קרסולי "אווטאר" וגם לא מדגדג את ציפורני "מצולות", ההרפתקה הימית הנשכחת יחסית אך הכבירה שעשה הקולנוען הוותיק בסוף שנות השמונים. הבמאי מתיימר לסחוף אותנו לתוך עולם מופלא ומבהיל של אתגרים וסכנות, אך אין בסרט ולו רגע עוצר נשימה אחד. אף שהגיבורים שלו טובעים בזה אחר זה, הוא עצמו כאילו מתנהל על מי מנוחות, בלי שנוצר בו מתח ולבטח בלי שמגיע תגמול.

אוזלת היד של גריסון כה גדולה שהוא אינו מצליח לבטא כהלכה אף את היצר הסדיסטי שלו. "סאנקטום" נע מסצינת מוות אחת לאחרת, וכל אחת מהן מבקשת להמם את הצופים, אך האמת היא שאף אחת מן ההוצאות להורג הללו לא היו מתקבלות אפילו לפרק חלש של סדרת "המסור". אי אפשר להאשים את גרירסון שלא עשה מאמצים כדי לשלהב את הקהל – הבמאי דווקא לא בוחל באמצעים לשם כך, אך הוא יצא למשימת הצלילה הקולנועית שלו בלי מספיק אוויר לנשימה, והמחסור ביצירתיות ובמיומנות דירדר אותו בסופו של דבר לקרקעית.

נוסף לכל אלה, הסרט סובל מבעיה חמורה עוד יותר: אופי מערכת היחסים בין שתי הדמויות המרכזיות. במרכז מסע ההישרדות התת-ימי עומדים שתי דורות מאותה משפחה: האב הוא מנהלה הכל-יכול של המשלחת, ובנו אחד מחבריה הצעירים והמהוססים. דבר זה כשלעצמו אינו חריג, שכן הקולנוע האמריקאי, כפי שראינו לאחרונה גם ב"טרון", נוהג לבנות סרטי פעולה על הקשרים האדיפליים הללו, אך ב"סאנקטום" קשר זה מעוות.

הסיבה לכך היא שבתחילת הסרט מכנה הבן את האב "בן זונה נאצי!", ואף שאופיו של האב אינו משתנה, בנו לומד עם הזמן לאהוב, להעריץ ובעיקר לחקות את תפיסת העולם של אביו. מובן כי רגשי הכוחניות, ההקרבה והזלזול באחר של שני הגיבורים אינם מעוררים נוחות בקהל, והעובדה שהצעיר מביניהם נראה כמו ארי למופת רק מגבירה את הרתיעה ממנו.

בנקודה זו טמונה האכזבה הגדולה ביותר מ"סאנקטום": העבודות שקמרון ביים תמיד הציבו את חיי האדם כערך עליון, והיו ספוגים בהומניות. בניגוד לכך, סרט זה דווקא מתגאה בגישה דרוויניסטית וחסרת רחמים, שמתייחסת לאנשים כמו חול בקרקעית הים. לפיכך, לא זו בלבד ש"סאנקטום" משעמם, הוא גם די דוחה.

בשעה ש"סאנקטום" מוכר את עצמו בעזרת המוניטין של ג'יימס קמרון, "הדרך" עושה זאת דרך שמו של קורמאק מקארתי. לאחר הצלחת "ארץ קשוחה", העיבוד של האחים כהן לרומן של הסופר האמריקאי, מיהרה הוליווד ליזום עיבוד ליצירה נוספת שלו, והפור נפל על "הדרך", ספרו שהיה רב-מכר גם בישראל. ההבדל הוא שהפעם משימת האדפטציה נפלה על כתפיו של האוסטרלי ג'ון הילקוט, ובדיוק כשם שגרירסון אינו קמרון, גם הילקוט רחוק מלהיות האחים כהן, ולכן סרטו אינו משחזר את הכוח שהיה ל"ארץ קשוחה".

הבעיה הראשונה של "הדרך" אינה קשורה דווקא בעבודתו של הילקוט, כי אם באופי המובנה של חומר הגלם. לעבד ספר קאנוני זו תמיד מלאכה עדינה, אבל יש ספרים שקל איתם יותר ויש כאלה שקל איתם פחות, והרומן של מקארתי משתייך לקבוצה השנייה. אחרי הכל, קורותיהם של אב ובנו המשוטטים בעולם פוסט-אפוקליפטי בניסיון לשרוד ובחיפוש אחר גאולה אינם בסיס אידיאלי לסרט עלילתי, וכיוון שהילקוט נשאר נאמן למקור, יש בתוצאה משהו מייגע: נקודת המוצא שלו היא שני אנשים שהולכים והולכים, והצרה היא שכך הוא גם ממשיך. הספר, כיאה לאמנות הכתיבה, היה יכול לעצב עולם פנימי עשיר כפיצוי על המחסור בדרמה חיצונית, אך לקולנוע אין את הפריבילגיה הזו.

חולשה נוספת היא דווקא כן באחריותו המוחלטת של הילקוט, וכאן מדובר בנימה חסרת האחידות של הסרט. הבעיה היא שמצד אחד, הבמאי בכל זאת ניסה לשמור על הטון הקודר בצורה קיצונית של הספר, ואף מחצין אותו ויזואלית בכמה סצינות גרפיות מזוויעות. אך מצד אחר, ואולי בגלל ההתערבויות המדוברות של המפיקים, הילקוט לא באמת הולך עד הסוף, ורוב הזמן הוא עושה מאמצים להקל על הצופים ולהפוך את חזון האימים לקל לעיכול. כתוצאה מכך, הסרט הולך לאיבוד באמצע הדרך – הוא לא קל לצפייה, אבל גם לא מתגמל את מיטיבי הלכת.

מכל זה נובעת הבעיה הגדולה ביותר של "הדרך": המסלול המייגע שבו הוא מעביר את גיבוריו ואת צופיו נבנה לכאורה לקראת קתרזיס כלשהו, אך מסתיים דווקא בקול ענות חלושה. מקארתי כתב ספר על אסון גדול ועל תקווה גדולה, אך הילקוט אינו משכיל להתעלות לעוצמות הללו.

וכך, הרומן עתיר הממדים האפיים והאלגוריים הפך למשהו שמזכיר את אחד הסרטים הפוסט-אפוקליפטיים הזניחים הרבים שנעשו בשנות השמונים כחיקוי ל"מקס הזועם" וכתוצאה מהפחד משואה גרעינית. גם אם היה צריך להביא את "הדרך" אל הבד, ואולי מלכתחילה לא היה טעם בכך, זו בטח לא הדרך לעשות את זה.