פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קיץ אינדיאני: המערבונים המודרניים הגדולים

      לקראת צאת "אומץ אמיתי", המערבון המדובר של האחים כהן, נזכרנו בעוד כמה סרטים שהוכיחו כי הקאובוי הקולנועי חי ובועט גם אחרי שכולם הספידו אותו

      המערב הפרוע כבר מזמן הפך לאזור מיושב ורגוע, וגם את ז'אנר המערבון קברו כבר בקבורת חמור, אבל כל פעם מחדש הוא מוכיח את הרלוונטיות שלו. "אומץ אמיתי" של האחים כהן, שיגיע מחר (חמישי) לבתי הקולנוע בישראל, הוא הדוגמה הטרייה לכך, אבל בשנים האחרונות כבר ראינו לא מעט בוקרים דוהרים לתוך המסך הגדול.

      את ראשיתה של התחייה המחודשת הזו אפשר לסמן בתחילת שנות התשעים, והיא הגיעה לאחר בצורת של יותר מעשור. המערבון, שהיה הז'אנר הפופולרי והנפוץ בהוליווד מאז לידתה של התעשייה, הלך ודעך עם השנים ונראה היה שהוא נופח את נשמתו סופית בעקבות כישלון "שערי החופש". המערבון הכושל של מייקל צ'ימינו יצא ב-1980 ונחשב אז לקטסטרופה הכלכלית הגדולה בתולדות הוליווד ולמסמר האחרון בארון הקבורה של הסוגה, אבל שוב הוכח שז'אנרים אף פעם לא מתים, הם רק מתפתחים.

      וכך, ב-1990 הגיע לאקרנים "רוקד עם זאבים" של קווין קוסטנר, שהטיל אור חדש על מערכת היחסים ההיסטורית בין הלבנים והאינדיאנים. חשוב מכך, הוא ריסק את הקופות, בזז את טקס האוסקר, ונתן את האות לשרשרת חדשה ומפוארת של מערבונים, שהסרט החדש והמדובר של האחים כהן היא רק חוליה נוספת בה. אם כך, מי הם הבוקרים הגדולים ביותר שראינו על המסך בפרק הזמן שבין "רוקד עם זאבים" ו"אומץ אמיתי"?

      הבלתי נסלח (1992)

      המאפיין המרכזי בשלב המאוחר של המערבונים הוא הנטייה שלהם לנסות לפרק את המיתוס של המערב הפרוע ולבדוק מה האמת שמסתתרת מאחורי האגדה. מובן כי לא היה מתאים למשימה הזו מקלינט איסטווד - מי שהתחיל את דרכו במערבונים טלוויזיונים סוג ב' ואז קנה לעצמו שם במערבוני ספגטי כדמותו של "האיש ללא שם". במערבון זה, שאותו גם ביים, הוא דווקא יצא להוכיח שלכל האנשים במערב הפרוע היו שמות, ושהאנושיות תמיד תנצח את הפורענות. איסטווד הקדיש את הסרט לדון סיגל ולסרג'יו ליאונה, הקולנוענים שבזכותם התחיל את הקריירה שלו. הדבר סימן את צאתו לחופשי ואת הפיכתו הסופית לבמאי בזכות עצמו, שאף קטף את פסלון האוסקר הודות לעבודתו כאן.

      איש מת (1995)

      15 שנה לפני שהאחים כהן עשו זאת, כוכב אחר מדור קולנועני האינדי של שנות השמונים בחר להשתעשע בז'אנר הקלאסי מכולם. במקרה זה מדובר בג'ים ג'רמוש, וכמובן שהתוצאה היתה מהורהרת עד סהרורית כהרגלו, ואף זכתה להגדרה הקולעת - "כך היה נראה מערבון לו הקולנוען הסובייטי אנדריי טרקובסקי היה מביים אותו". את תפקיד האדם הפשוט שמגיע למערב הפרוע ונהיה במהרה לאקדוחן רצחני גילם ג'וני דפ, וגם זה לא עזר לסרט להימלט מכישלון מסחרי מהדהד, אבל הוא נחרת בזיכרון כאחד התוצרים הייחודים של המערבון בכלל ושל ג'רמוש בפרט.

      שטח פתוח (2003)

      לאחר "רוקד עם זאבים" זכה קווין קוסטנר למעמד של ילד זהב בהוליווד והיה לו קארט בלאנש לעשות כל מה שהוא רק רוצה. כפי שכבר קרה לקולנוענים רבים, הוא הלך עם החופש הזה רחוק מדי והתרסק ב"עולם המים" וב"פוסטמן". הצעד הטבעי היה לחזור למקורות, וקוסטנר אכן שב אליהם במערבון הצנוע יחסית הזה, שבו גם כיכב בצד רוברט דובאל. השניים גילמו בוקרים הנלחמים בשריף ובעל אדמות מושחתים, מה שכמובן יוצר משל על הסוגיה שתמיד העסיקה יותר מכל את החברה האמריקאית - העימות בין האינדיבידואליות לטוטליטריות. התוצאה אולי לא שיחזרה את ההישגים של "רוקד עם זאבים", אבל היא אחד המערבונים המכובדים של השנים האחרונות.

      דדווד (2004)

      את מה שעשו "מד מן" לעולם הפרסום של שנות השישים ו"אימפריית הפשע" לעולם הגנגסטרים של שנות העשרים, עשתה סדרה זו למערב הפרוע. טובי הקולנוענים ניסו כל שביכולתם כדי לפרק לרסיסים את המיתוס של התקופה הזו. אולם, בשל המגבלות המובנות של הקולנוע האמריקאי הידידותי למשפחה הם לא היו יכולים להתפרע כמו הסדרה מבית היוצר של HBO. וכך, "דדווד" הציגה לנו גרסה חסרת תקדים למעלליהם של הבוקרים, עתירה בשפה גסה, מיניות ואלימות גרפית, שתייה חריפה ונשימות עכורות. לאחר שלוש עונות נפרדה הסדרה מן המסך, והציבה רף גבוה לכל יוצר שרצה לשוב ולדהור במרחבי המערב.

      הר ברוקבק (2005)

      מכל המהלכים החתרניים שביצע הקולנוע האמריקאי במסגרת של ז'אנר המערבון, כאן הגיע אולי המהלך המהפכני מכולם - לקחת את הז'אנר המאצ'ואיסטי, לתת לו תפנית קווירית ולהציג את סיפורם של שני בוקרים הומואים (ג'ייק ג'ילנהול והית לדג'ר). אם כך, אין זה פלא שאת הסרט עשה במאי טיוואני, אנג לי, שכן סביר להניח כי רק יוצר זר היה יכול להרשות לעצמו לפעול בצורה כה נועזת בתוכה של הסוגה המאפיינית של ה-גבר האמריקאי המצוי. כהמחשה לנועזות שלו, מצביעי האוסקר השתפנו ברגע האחרון, ולאחר ש"הר ברובק" זכה בכל פרס אפשרי, הם חוללו סנסציה והעניקו את הפסלון המוזהב ל"התרסקות", אבל זה כמובן לא מנע מהסרט להירשם בדברי הימים של המערבון ושל הקולנוע בכלל.

      ההצעה (2005)

      לא רק בארצות הברית היה מערב פרוע ולא רק בהוליווד עושים מערבונים: גם האוסטרלים לא רעים בזה. הנה, רק בשנה האחרונה יכולנו להתענג על "רד היל" ו"סיפורו של לוחם" תוצרת מושבת העונשין לשעבר, ועוד לפני זה היו לנו כמה גרסאות קולנועיות לסיפורו של נד קלי וכמובן גם את "ההצעה", שנחשב למערבון האוסטרלי הגדול מכולם. ניק קיב כתב את התסריט ליצירה המדממת הזו, שהיתה קודרת ואלימה יותר מן המקבילות האמריקאיות שלה. ההערכה הרבה שבה זכה הסרט הקנתה לבמאי שלו, ג'ון הילקוט, כרטיס להוליווד ואת שרביט הבימוי של "הדרך", שהגיע זה עתה למסכי הקולנוע בישראל.

      ההתנקשות בג'סי ג'יימס (2007)

      ומה קורה כשאוסטרלים עושים סרט על המערב הפרוע האמריקאי? התוצאה היא "ההתנקשות בג'סי ג'יימס", שנעשה בידי הבמאי האוסטרלי אנדרו דומיניק ובשיתוף ניק קייב, שמזמר בו את "הבלדה לג'סי ג'יימס". השניים מציגים גרסה חדשה לסיפורו של האקדוחן הפרוע, וברוח הימים עושים זאת בצורה שמרוקנת את הגיבור ואת הז'אנר בכלל מן ההירואיות שלהם. שיר הקינה של דומיניק וקייב למותו של המערב הפרוע היה פיוטי במיוחד, מה שהרשים את המבקרים אבל הרחיק את הקהל, ולמרות הנוכחות של בראד פיט, אף הוביל לגניזתו של הסרט בארץ. לעבודת הצילום היפהפייה היה אחראי רוג'ר דיקנס, הקבוע של האחים כהן, ששיתף עמם פעולה גם ב"אומץ אמיתי" ואולי בזכותו יזכה השנה סוף כל סוף באוסקר.

      3:10 ליומה (2007)

      הרעש סביב "ג'סי ג'יימס" גזל את הפוקוס מ"3:10 ליומה", מערבון אחר שנעשה באותה שנה והיה לא פחות ראוי לתשומת לב. לכאורה, מדובר בתוצר קלאסי הרבה יותר של הז'אנר, והוא אף מבוסס על סרט בשם דומה משנות החמישים. אך האמת היא שהבמאי ג'יימס מנגולד והכוכבים ראסל קרואו וכריסטיאן בייל משתמשים במשולש הנוצר בין אזרח שומר חוק, פושע ידוע לשמצה ובנו של אחד מהם כדי למתוח ביקורת מוסווית אך חריפה ביותר על הלוחמנות האמריקאית, מימי שחיטת האינדיאנים ועד המלחמה במזרח התיכון. בקרב בין "ג'סי ג'יימס" ו"3:10 ליומה" הראשון אולי יפה יותר, אבל השני גם מהנה וגם מעניין ממנו.

      אפלוסה (2008)

      למען האמת, הסרט העלילתי הארוך השני שביים אד האריס אינו אחד המערבונים הטובים שנעשו ובאופן כללי לא סרט טוב במיוחד, אבל הוא ראוי לציון מבחינה היסטורית: לאחר שנים שבהן הנורמה היתה לעשות מערבונים חתרניים, רוויזיוניסטיים וכיוצא בזה, הגיע האריס ויצר מעשייה מיושנת ואנכרוניסטית לחלוטין. השחקן-במאי תחם מחדש בצורה ברורה את הגבולות בין טוב לרע, וגם הציף את כל הסטריאוטיפים של פעם - הבוקרים ב"אפלוסה" הם גיבורים על אמת, האינדיאנים מנוולים והנשים מופקרות. הקהל הרים גבה מול הפרויקט הארכאי של האריס, אבל הסרט נחרת בזיכרון כקוריוז מרתק.

      (The Good, The Bad and the Weird (2008

      ולסיום, נוסף על האוסטרלים והאמריקאים, גם קולנוענים שאינם דוברי אנגלית משתעשעים בז'אנר המערבון. האסייתים, כדרכם, נוהגים לעוות את המערב הפרוע בצורה מופרעת עוד יותר, כפי שאפשר לראות ב"The Good, The Bad and the Weird" וכן ב"Sukiyaki Western Django", שהתכבד אף בהופעת אורח של קוונטין טרנטינו. לעומת זאת, הקולנוענים תוצרת צרפת נבנים על מורשת עשירה של עשיית מערבונים בקומיקס ובמסך הגדול, ובהתאם לכך הם הולכים על כיוון מסורתי בהרבה, כפי שיכולנו למשל להתרשם ב"לאקי לוק" וב"משפחת דלטון". כל הסרטים הללו זכו להצלחה יחסית במולדתם, מה שמוכיח כי מערבות האמריקנה ועד המדבר האוסטרלי, המערבון עדיין חי וקיים, ואולי כבר לא ימות אף פעם.