פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אלוהי הפרטים הקטנים: על "בראשית" של רוברט קראמב

      הגרסה המאויירת של רוברט קראמב לספר בראשית היא פשטנית, מסבירנית ונגועה בגישה נוצרית. גם העיבוד העברי המשובש שלו מעורר געגועים לתנ"ך קאסוטו

      מי הוא האיש בתמונה? האם זה טולסטוי? או שמא וולט ויטמן? אודין? גאנדלף? פוסידון? סוקרטס? או אולי זה מרקס? לא, זהו אלוהים. אלוהים בכבודו ובעצמו, אל שדי בכל תפארתו. אדם ישיש, אפוף הילה ולו זקן לבן עד הברכיים, גב?ה-רב?ה ושיער מסתלסל כשערה של מדוזה הנוראה, מצח חרוש קמטים, רגליים וזרועות שעירות להחריד (אחרת איך יטיל חיתתו?) וגלימת כותנה לבנה ורחבה, שנדמה כי היא מכסה על כרס עגלגלה – כך נראה האלוהים של רוברט קראמב.

      יהא זה מגוחך למדי לערוך דיון שלם סביב סוגיה שחוקה ועתיקה כל כך (ורחוקה מפתרון) כמו: "כיצד בחר המאייר (או הבמאי) להציג את דמותו של אלוהים?" או "כיצד עשה לו תמונה ?" וכו'. מצד שני, נדמה כי השאלה "מדוע עשה זאת דווקא כך?" היא היא המעניינת באמת. ובכן, איזה מן ספר מונח לפנינו? היבריד מוזר, כאמור, ספר בראשית המאויר: תרגום של טקסט לכדי תמונה, כלומר תרגום ממדיום אחד לאחר. נוסף על כך, ידוע לנו כי קראמב עצמו אייר את הספר כשלמולו הטקסט האנגלי (וככל הנראה גם הצרפתי) של בראשית. כלומר, תרגום נוסף – ומכאן עולה כי התוצר העומד לנגד עיניו של המתבונן העברי הוא טקסט מתורגם מלכתחילה, שאז תורגם ממדיום למדיום (כלומר מטקסט לתמונה), והוצב מחדש בצד הטקסט המקורי. ואת זאת מתקשה המקור כבר לשאת.

      בשלב זה, אני ניצב בפני צומת דרכים. הדרך האחת היא לנסות ולהסביר מדוע לא יכול היה קראמב לתפוש כראוי בעפרונו (עד כמה שאפשרי הדבר) את ספר בראשית ואת בורא עולם מבלי שקרא אותו בשפת המקור, כלומר בעברית. או אז, במקרה שכזה, אני עשוי למצוא עצמי מנפק לקורא נימוקים הגובלים במיסטיות למחצה, שבמהלכם אנסה להסביר בדי-עמל מדוע העברית מופשטת יותר משפות אחרות, מדוע כל קריאה של התנ"ך בתרגום לשפה שאינה עברית חושפת את הפן הפגאני שבבסיס תרבות המערב (אגב כך, גם בבסיס הקבלה והחסידות), ואת היווניות שעוד טרם חלפה לה, כפי שאלו באים לכדי ביטוי בדת הנוצרית על לשונותיה. בקצרה, אמצא עצמי מנסה להסביר מהי שפת קודש ומדוע העברית היא כזאת - או, נכון יותר, היא זאת. לצערי, עוד טרם יש בכוחי לעשות כן.

      הדרך השנייה, וגם הסבירה יותר, היא לנסות ולהראות מהם הערכים הזרים שנשתרבבו לתרגום הוויזואלי, וכן לבחון את טיב ביצועו הנוכחי לאור העובדה שלא תורגם מן העברית.

      על דרך הפשט

      "א?ת כ??ל ה?ד??ב?ר, א?ש??ר א?נ?כ?י מ?צ?ו??ה א?ת?כ?ם - א?תו? ת?ש??מ?רו?, ל?ע?ש?ו?ת: ל?א ת?ס?ף ע?ל?יו, ו?ל?א ת?ג?ר?ע מ?מ??נ?ו?."(דברים, י"ג א').

      נדמה כי פסוק זה, שהיה לאחת מאבני היסוד של המחשבה הקראית, אומץ גם בידי קראמב והוא שותף לבעייתיות שבהמרתן (ובתרגומן) המיידי של מרבית המטאפורות באילוסטרציות. אותה היצמדות קראית, זאת שלא מאפשרת דרש ותורה שבעל-פה, היא המביאה את קראמב לתרגם את: "ו?י??פ??ח ב??א?פ??יו נ?ש??מ?ת ח?י??ים" (בראשית ב, ז') לכדי איור ובו אדם זקן ושעיר (אלוהים), חובק עלם מעורטל ונושף בשפתיו הבשרניות לתוך אפו. ממש כך, לתוך האף שלו! הנה, סוף כל סוף, סוקרטס מערסל את אלקיביאדס היפה בזרועותיו.

      גם פסוק כא' של אותו הפרק ("ו?י??פ??ל י?הו?ה א?ל?ה?ים ת??ר?ד??מ?ה ע?ל ה?א?ד?ם ו?י??יש??ן ו?י??ק??ח א?ח?ת מ?צ??ל?ע?ת?יו ו?י??ס?ג??ר ב??ש??ר ת??ח?ת??נ??ה") זוכה לטיפול דומה, שעה שאיורו של קראמב מציג את דמותו של הזקן, בזמן שסביבו מיני חיות יער מתבוננות בסקרנות, והוא רוכן מעל גופו של אדם ובידו הוא אוחז לא פחות מאשר צלע. המעשה האלוהי כמלאכת-כפיים. שתי הדוגמאות הללו, שכמותן יש רבות, ממחישות לנו כמה מוגבל הוא המבע הוויזואלי אצל קראמב (ואולי גם בכלל) ביחס לטקסט. כמה ההיצמדות שלו לכתוב, והקונקרטיזציה בה נקט, דווקא מרחיקות אותו מן היצירה עצמה ומן הדפנות החיצוניים של האיכויות הסמנטיות שהיא מחזיקה בתוכה ומן האינטונציות והפאתוס והמוזיקה והשגב של בראשית.

      כמו כן, מפתיע לגלות, שמשום מה, דווקא במקרים בהם מוסר הטקסט תיאור פנטסטי שכמעט ולא מותיר מקום לדמיון, כמו זה המובא בחלום יוסף – "ו?ה?נ??ה א?נ?ח?נו? מ?א?ל??מ?ים א?ל?מ??ים ב??תו?ך? ה?ש???ד?ה ו?ה?נ??ה ק?מ?ה א?ל?מ??ת?י ו?ג?ם נ?צ??ב?ה ו?ה?נ??ה ת?ס?ב??ינ?ה א?ל?מ??ת?יכ?ם ו?ת??ש??ת??ח?ו?ין? ל?א?ל?מ??ת?י" (ל"ז, ז'), העדיף המאייר להותיר טקסט המשתרבב מפיה של דמות, מבלי שיזכה לעיבוד ויזואלי, על אף היותו מומנט שממש מגיש עצמו לכך.

      תוספתא

      "ו?י??אמ?ר ק?י?ן א?ל ה?ב?ל א?ח?יו ו?י?ה?י ב??ה?יו?ת?ם ב??ש???ד?ה ו?י??ק?ם ק?י?ן א?ל ה?ב?ל א?ח?יו ו?י??ה?ר?ג?הו?". (בראשית ד', ח')

      בהתבוננות באיור לו זכה הפסוק הנ"ל העיניים אינן מאמינות. קראמב פיצח תעלומה עתיקת יומין, ובעוד דורות של פרשנים התפלמסו ועודם מתפלמסים באשר למניע של קין, דילג קראמב על החקירה המקדימה והפליא להציג לנו גם את כלי הרצח וגם את אופן הביצוע. שיחזור שלם המתגלם באיור הספקולטיבי הזה ובו נראה קין מניף אבן גדולה מעל ראשו המרוצץ של אחיו.

      מניין צצו האבן והראש המרוצץ? את זאת יודעים רק קראמב ואלוהים. ייתכן שההיצמדות הקראית לכתוב (גם אם זאת בעייתית מאוד) היא אכן האופציה העדיפה בעבור המאייר. אך, מצד שני, "ו?ל?א ת?ג?ר?ע מ?מ??נ?ו?" מופיע כשלצידו האיסור הנוסף "ל?א ת?ס?ף ע?ל?יו". אמנם שלא כבני אהרון ששילמו על התוספת בחייהם, קראמב ככל הנראה יישאר בחיים – אך באשר ליצירה שלו, קשה להיות בטוח.

      שוב, תוספות כאלו פזורות לארוך הספר כולו, ומשום שאיני אל-נקמות, חלקן אפילו נסלחות בעיניי, אך לא כשמגלים בהן זיקים של פרשנות מודרנית וביקורת סמויה התואמים להפליא לדפוס החשיבה הלא יהודי, או במילים אחרות - הנוצרי, היינו הליבראלי, הפוסט-מודרני, הקפיטליסטי ויתר מפגעים בני אותו השורש.

      אש זרה במחנה

      סממנים לאותה מחשבה זרה (או אמריקניזציה) נמצאים גם למשל על לחייהן של שתי נשים, שרה ודינה, שזכו, כל אחת בתורה, לתוספת הקטנה והתמה של דמעה מרובת משמעות. להלן מקרה שרה: בבואם לארץ מצרים פונה אברהם החרד לאשתו: "א?מ?ר?י נ?א 'א?ח?ת?י א?ת??', ל?מ?ע?ן י?יט?ב ל?י ב?ע?בו?ר?ך?, ו?ח?י?ת?ה נ?פ?ש??י ב??ג?ל?ל?ך?" (בראשית י"ב יג'). קראמב, כאמור, החליט שהיחס של אברהם לאשתו הוא יחס פוגעני ופסול שאינו יאה לימינו, ולראיה, הוא מאייר דמעה קטנה על לחייה של שרה כדי להראות שאף היא יודעת כי בעלה חטא לה.

      סוג אחר של השפעה תרבותית נוכרית מצוי בייצוגם של יצורים וחפצים שאין המקרא מספק מספיק מידע באשר לחזותם ותפקידם. כך, תחת עפרונו של קראמב זוכה פסוק כד' של פרק ג' ("ו?י?ג?ר?ש?, א?ת-ה?א?ד?ם; ו?י??ש??כ??ן מ?ק??ד?ם ל?ג?ן-ע?ד?ן א?ת-ה?כ??ר?ב?ים, ו?א?ת ל?ה?ט ה?ח?ר?ב ה?מ??ת?ה?פ??כ?ת, ל?ש??מ?ר, א?ת-ד??ר?ך? ע?ץ ה?ח?י??ים"), לאיור של שלושה גרגוילים גותיים (שאף אינם עונים לתיאור היחידי של הכרובים המצוי ברשותנו: "ו?א?ר?ב??ע כ??נ?פ?י?ם ל?א?ח?ד ו?ד?מו?ת י?ד?י א?ד?ם ת??ח?ת כ??נ?פ?יה?ם" - יחזקאל י', כא,) הרובצים תחת חרב בוערת ומסתובבת.

      ואם לחזור לרגע לטענה שבראשית המאמר, בחינה של הטקסט האנגלי (תרגום המלך ג'יימס) מדגימה כי המטפוריות של פונקצית החרב אבדה כבר במסבירנות הראשונית של התרגום מטקסט לטקסט –

      "So he drove out the man; and he placed at the east of the garden of Eden Cherubims, and a flaming sword which turned every way, to keep the way of the tree of life."

      דמויות נוספות הזוכות להמרה בדבר מה מוכר הן דמויותיהן של הנפילים (ה?נ??פ?ל?ים ה?יו? ב?א?ר?ץ ב??י??מ?ים ה?ה?ם ו?ג?ם א?ח?ר?י כ?ן א?ש??ר י?ב?או? ב??נ?י ה?א?ל?ה?ים א?ל ב??נו?ת ה?א?ד?ם ו?י?ל?דו? ל?ה?ם ה?מ??ה ה?ג??ב??ר?ים א?ש??ר מ?עו?ל?ם א?נ?ש??י ה?ש???ם". בראשית ו', ד'), המוצגים בפשטות כקופי אדם שעירים מאוד החיים ביער עד להירצחם. שוב, דוגמאות כאלו ואחרות פזורות לאורך הספר כולו, ומספרן כחול הים.

      המחדל הגנאלוגי

      אחד האתגרים המעניינים שעמדו בפני קראמב זכה משום מה לפתרון הקל והבלתי-יצירתי ביותר שניתן להעלות על הדעת. כידוע, פה ושם לאורכו של ספר בראשית, מופיעים מספר פסוקים גנאלוגיים בסגנון: "...ו?י??ה?יו? ב?נ?י י?ע?ק?ב ש??נ?ים ע?ש??ר.... ב??נ?י ל?א?ה ב??כו?ר י?ע?ק?ב ר?או?ב?ן ו?ש??מ?עו?ן ו?ל?ו?י ו?יהו?ד?ה ו?י?ש???שכ?ר ו?ז?בו?ל?ן. ...ב??נ?י ר?ח?ל יו?ס?ף ו?ב?נ?י?מ?ן... ו?ב?נ?י ב?ל?ה?ה ש??פ?ח?ת ר?ח?ל ד??ן ו?נ?פ?ת??ל?י. ... ו?ב?נ?י ז?ל?פ??ה ש??פ?ח?ת ל?א?ה ג??ד ו?א?ש??ר א?ל??ה ב??נ?י י?ע?ק?ב א?ש??ר י?ל??ד לו? ב??פ?ד??ן א?ר?ם... (ל"ה, כב'-כז'). דווקא כאן, במקום בו חלק ניכר מן האינפורמציה על אודות טיבה של הדמות נמסר לנו באמצעות שמה, בוחר קראמב להתעלם מן הפירוש המיוחד לכל שם ושם ומן האתגר הסמנטי – ותחת לנסות ולטבוע בפניו של דן את הדין, או בפניו של נפתלי את הנפתולים, הוא מייצר לנו רצף ארוך של תמונות של בדואים. המון בדואים ממוסגרים וחסרי-משמעות, דיוקנאות ריקים של גברים חובשי טורבאן וחמורי מבע.

      סיומתא

      אם כן, אין אלא לשוב לשאלה בה פתחתי. מי הוא האיש בתמונה? מן הכתוב ומהיכרות עם ספר בראשית, ניתן להסיק כי מדובר באלוהים. אך אלים יש למכביר, והאיש בתמונה אינו האל שלי. וב"שלי", הכוונה היא לאלוהי ישראל – זה המשיב לשאלת משה (בשמות ג' יג') "ו?א?מ?רו? ל?י 'מ?ה ש???מו?' מ?ה א?מ?ר א?ל?ה?ם?" בתשובה המצמררת "ו?י??אמ?ר א?ל?ה?ים א?ל מ?ש??ה א?ה?י?ה א?ש??ר א?ה?י?ה , ו?י??אמ?ר כ??ה ת?אמ?ר ל?ב?נ?י י?ש??ר?א?ל א?ה?י?ה ש??ל?ח?נ?י א?ל?יכ?ם."

      אינני עיוור למיתיות של בראשית, כלל לא, אפשר שזהו הספר הפגאני ביותר בין חמשת חומשי התורה. אך על-מנת להפוך את ה' לדמות פטריארכאלית נדושה כפי שעשה קראמב, יש לגשת למלאכה מתוך תפישה ומסורת מעוותות, המתרגמות את המופשטות של "א?ה?י?ה א?ש??ר א?ה?י?ה" לכדי התגלות בבשר. תפישה ומסורת בהן אלים הם יוצאי חלציהם של בני-אדם, בה דמות האל היא הנבראת בצלם האדם, ולא להפך. איני יודע מדוע (ייתכן כי בשל יהדותי), אך משהו בניסיון האנושי ליטול חלק באידיאה אלוהית כלשהי, לבוא עימה חומר בחומר ובשר בבשר, ואף לפתח עימה קשרי דם או קשרים בכלל, מעורר בי סלידה.


      לצד כל אלו, יש לציין כי הבחירה לנקד את הטקסט באופן חלקי, להסיר את שמות הפסוקים וכן לשברם, לא רק שאלימה ואינה מכבדת את המקור, כי אם גם מקשה על חווית הקריאה. למרבה המזל, עוד יש את 'קאסוטו'.

      ספר בראשית, איורים: רוברט קראמב // הוצאת עם עובד וחרגול