מכה אפורה: על אנתולוגית הרוק "רוק בישראל"

עבור לא מעט אנשים שהרוק הישראלי בנפשם, השם "רוק בישראל" לא יכול להיות סתם שם של אוסף שירים שמוציאים לחגים, כפי שנקראת אנתולוגיה באותו שם שיצאה באחרונה ובתוכה חמישה דיסקים גדושי להיטי גיטרות וקצב ישראליים. שתי המילים האלו בצוותא, "רוק בישראל", מרכיבים את אחד המותגים הבודדים שיש לז'אנר המוכה והחבול הזה להציע, שכן זהו שמה של תוכנית הרדיו של רשת ג', ששידרה שעות של מוזיקה ישראלית מקורית, ממוסדת ועצמאית כאחד, תחת קריטריון אחד – אם זה טוב, זה יושמע.

התוכנית, בעריכת יוסי כסיף ולרוב בהגשת אבי משולם (גילוי נאות: לשעבר העורך הראשי של אתר וואלה!), הגישה שירים בועטים ועטופי דיסטורשן, מחד, בלדות רגישות ואינטליגנטיות, מאידך. "רוק בישראל" ותוכניות כמו "מוזיקה היום" בתקופת יואב קוטנר ו"נפוליאון" של ליאון פלדמן היו היחידות שהתגאו בליין-אפ של רוק ישראלי, בשנות האינתיפאדה הקשות ובזמן השתלטות המוזיקה הים תיכונית על המיינסטרים.

לכן, מאזיני "רוק בישראל" התוכנית, כמו החתום מעלה, מתקשים להחליט מה הם חשים נוכח "רוק בישראל" האוסף. לכאורה, 88 השירים מהווים מקבץ לא רע בכלל של שירים יפים מהשנים בהם בחרו עורכי האוסף, ליאור מזרחי ועוזי פרויס, לתחום אותו. הדיסקים מסודרים כרונולוגית ומהווים דף פתיחה מצוין ללימוד ההיסטוריה ששמתחילה באריק איינשטיין, עוברת דרך הצ'רצ'ילים, אחרית הימים, שלום חנוך ותמוז, כוורת, אהוד בנאי, אביב גפן ועד ארז לב ארי.

הבחירה לכלול את "אשליות" של ניסים סרוסי באוסף מוסיפה לו גם נופך פוליטי משהו, שכן מדובר דווקא באחד מהשירים החלוציים של הז'אנר הים תיכוני. במידה רבה, אפשר בשל כך לתהות האם לא היה מקום לשלב, למשל, שירים כמו "נכון להיום" של זוהר ארגוב, שסולו הגיטרה שבתוכו הוא לא פחות רוקנרולי מסולואים של קלפטר, שלום חנוך או ברי סחרוף.

האוסף הוא גם פרזנטציה יפה לתהליכים שעברו על הרוק המקומי בשנות ה-80 עם פריצת הניו-ווייב של הקליק ולהקה רטורית; הגילוי של קורין אלאל כקול נשי בועט וחדש; התדהמה שמשינה הנחיתה על כל מה שידענו על קצב ישראלי; ולבסוף, הטריומף המדהים של פורטיס וסחרוף שמיוצג כאן עם "לייפציג, ברצלונה" - השיר הענק מ"סיפורים מהקופסא", אלבום מפתח בכל ספריית דיסקים ישראלית. גם שנות ה-90 והאגדה הסמי-פיקטיבית של "דור הרוקסן", והתנועה היצירתית שהיתה שם, מיוצגת היטב באוסף.

אבל, כאמור, "רוק בישראל" הוא אוסף עצוב, אפילו עצוב מאד, מכמה בחינות: ראשית, מבחינה טכנית, האוסף חסר שירים חיוניים למדי להבנת הסצנה והעשייה שהיתה כאן: אין כאן שיר אחד של מאיר אריאל; ואפילו לא צליל אחד מתוך ארבעת האלבומים של אביתר בנאי - אחד האמנים האהובים והמובילים כיום - לא נמצא בין חמשת הדיסקים באוסף.

גם אם הסיבה לכך היא ענייני זכויות, קשה להסתכל על אוסף שכזה ברצינות ללא "כלום לא עצוב" או "יש לי סיכוי", שירים שהפכו לקונסנזוס. גם ההיעדרות של אתניקס הופכת את האוסף לחסר בצורה שמערערת את זכות הקיום של אוסף הפועל תחת המונח המחייב "אנתולוגיה".

אבל הבעיה החמורה ביותר של האוסף היא בעצם האמירה שלו על הרוק הישראלי בעשור האחרון. מתוך 88 שיריו, נבחרו רק חמישה שירים לייצג את השנים 2000-2009 ("גג" של הג'ירפות, "איך זה מרגיש" של כנסיית השכל, "Hit Me" של תמר אייזנמן, "לבבתני" של ארז לב ארי ו"אשם" של סינרגיה) - כולם ראויים לעניין ההיסטורי, אבל הם מחמיצים בעצם את התנועה הרחבה ביותר של רוק ישראלי בעשור האחרון, זו שניסתה לחדור לחו"ל באמצעות השפה האנגלית או הפסיקה לשחק במשחק החברות הגדולות וניסתה את מזלה במגרש העצמאי שהלך והתפתח בעידן האינטרנט.

בניגוד לאותה "רוק בישראל" ותוכניות כמו "מוזיקה היום", באוסף הנוכחי לא נמצא מקום לאמנים כמו רונה קינן, שלומי שבן, שי נובלמן או גבע אלון שריעננו את הרוק הישראלי ונתנו למאזינים הצעירים שלו סיבה לעקוב אחריו גם אם התקשורת איבדה בו עניין.

ואולי זו בעצם המסקנה שצריך להסיק בסופו של דבר על מצבו של הרוק הישראלי: אם בעשור שלם הלהיט הכי גדול שלו הוא "אשם" של סינרגיה, מה בעצם אנחנו עושים כאן? חוגגים איזשהו עבר שאין טעם לשחזר במקום להיאבק על העתיד? אמנם מדובר בלא יותר מאוסף סטייל האוספים שחברת מדיה דיירקט הוציאה בעבר, אבל דווקא הפנינים הרבות שיש בו, מ"סדר יום" של להקה רטורית (שעל אף שהוא סחוב מ-Devo הוא עדיין שיר שכדאי לחיות כדי לזמזם אותו) ועד "עדינה" הסמיתסי של פונץ', מלמדים שבעשור האחרון - עשור של תקווה שהסתיים עם בחירת סמל התקווה לנשיאות המעצמה הגדולה בעולם - הרוק הישראלי בעיקר התייאש, רטן ומקסימום הדליק סיגריה.

אך מכיוון שהאוסף הזה כבר כאן, כדאי גם לנסות להתייחס אליו במבחן בו ממעטים לשפוט להיטים ישראליים – מבחן הזמן. כאן, משמח לגלות עד כמה "כמה יוסי" של ברי סחרוף, למשל, עדיין מסעיר חברתית ומוזיקלית או "פולארויד" ו"אין מקום אחר" של משינה הם חוויות האזנה שונות לגמרי של אותה להקה שהוציאה את הרוק ישראלי לעולם אחר. גם "מכה אפורה", גם בפעם ה-92,235, הוא עדיין שיר מרתק עם טקסט מדהים ו"כל האמת" של הקליק ו"אחלום לנצח" שעצם היותם ישראלים הם סוג של נס. לעומת זאת, "משחק של דמעות" של נקמת הטרקטור נשמע פתאום לא חכם כמו שהלהקה הזו ידעה להיות עם השנים ו"מישהו שומע אותי" הוא דוגמה כל כך לא מייצגת של מה שאיפה הילד הביאה למוזיקה הישראלית. גם "מכתבים למיכלי" של אלג'יר, שלא משנה כמה הוא יפה, לא חשוב כמו "שלי" וכמובן לא משירי "מנועים קדימה", אלבומם השני.

לכן, בסופו של דבר, כוחו של "רוק בישראל" הוא בעיקר בשלושת הדיסקים הראשונים באוסף, שמציגים את הרוק הישראלי בחיתוליו ונפתולי הדרך שעבר במסע אל לב הקונסנזוס הישראלי, זה שבסופו של דבר לעס את הרוק הישראלי וירק אותו למצבו כיום. בחוברת היפה המלווה את האוסף נכתב "בגיל 50, הרוק העברי חי (גם אם לא כל כך בועט)" ואם זה מה שהאנשים שחיברו את האוסף חושבים על הסצנה אותה הם מבקשים להלל, אין עוד מה להוסיף.