מלכת שבא: טוני מוריסון חוגגת 80

בראיון שהעניקה טוני מוריסון לגרדיאן ב-2008, סיפרה הסופרת על שריפת ביתה ב-1993. זמן רב, אמרה, היא לא היתה מסוגלת לדבר אלא עם אנשים שאיבדו את בתיהם בשריפה. לכאורה אנקדוטה בלבד, אבל אפשר לבחור ולראות את מוריסון, זוכת פרס נובל לספרות שהיום (שישי) חוגגת יומולדת 80, ואת יצירתה הענפה דרך פרט המידע המזערי, האגבי-כמעט הזה: אישה טוטלית, דרמטית, המתחברת לאנושות דרך הצער המשותף ומשתקעת בעיקשות ובקנאות כמעט בחוויית האובדן. אין בזה משום השיפוטיות. עבור מי שהיא הקול הספרותי השחור הגדול של האפרו-אמריקאים, צאצאיהם של העבדים המדוכאים, קנאות ודבקות בהיסטוריה הן מכורח התפקיד.

מוריסון נולדה, כאמור, בדיוק לפני 80 שנה, כקלואי אנטוני וופורד. אמה היתה עקרת בית, אביה רתך פועל כפיים, והיא עצמה נכדה לעבדים ממוצא אפריקאי. מי שאולי החדיר בה את התודעה ההיסטורית ואת הצורך להעביר אותה הלאה היה אביה שנהג לספר לה סיפורים שעברו בעל פה בין הדורות. מוריסון הילדה לא הסתפקה בסיפורים שבעל פה ובלעה ספרים. ג'יין אוסטין ולב טולסטוי החביבים עליה לימדו אותה, בהתאמה, שאפשר להיות אישה כמעט יחידה בזירה ספרותית ושמשפחות הן כר פורה לתככים, סודות, ושקרים לבנים יותר ופחות.

מיד אחרי סיום לימודי התיכון שלה, עזבה מוריסון את אוהיו בה נולדה ויצאה לכיוון וושינגטון – ב-1949 לא היו אקדמאים שחורים רבים מדי, ובאוהיו עוד פחות. מוריסון השקיעה עצמה בקריירה אקדמית אותה לא נטשה גם כאשר התפרסמה כסופרת. במשך תשע שנים הקדישה עצמה לאקדמיה, צברה תארים ולימדה באוניברסיטאות שונות, וב-1958 נישאה להרולד מוריסון שהעניק לה את שם העט שלה (דבר ששנים לאחר מכן דיברה עליו בחרטה, כיוון שרצתה לכבד בקריירה הספרותית המצליחה שלה דווקא את שם אביה חובב הסיפורים). כמה שנים לאחר מכן השניים התגרשו ומוריסון עברה לניו יורק ופצחה בקריירה מצליחה כעורכת ספרותית. לנגד עיניה עמדה מטרה אחת עיקרית: למרכז את הספרות האזוטרית והשולית דאז, דהיינו הספרות האפרו-אמריקאית, ספרות הנשים, ספרות המיעוטים והמהגרים.

מוריסון, אם חד הורית שנאלצה לפרנס את שני ילדיה הפעוטים, החלה לכתוב בעצמה בלילות, בזמן המועט שהיה לה לעצמה אחרי שלימדה באוניברסיטת האוורד וערכה בהוצאת ראנדום האוס. סיפור קצר שכתבה בקבוצת כתיבה לא פורמלית עטה על עצמו מימדים נוספים, בשר ומשקל, והבשיל בסופו של דבר להיות ספרה הראשון, "העין הכי כחולה". הרומן ראה אור ב-1970 כאשר מוריסון היתה בת 39 ואפשר למצוא בו את כל החומרים הגולמיים שמוריסון תמשיך ללוש גם בספריה המאוחרים יותר. גם כאשר כבר התפרסמה, המשיכה לדבר על עצמה כעל "אם שגם כותבת" או כ"עורכת החוטאת בכתיבה" – "זהו ההבדל בין אדם שזהותו היא העבודה שלו, ובין אדם שעושה את העבודה שלו. אני הייתי תמיד הדבר השני", אמרה בראיון ב-1994 לניו יורק טיימס.

ב"העין הכי כחולה" מגוללת מוריסון את סיפורה של פקולה, ילדה שחורה ודחויה, בת לאומנת שעובדת במשפחה לבנה, שנכנעה לתפקידה עד כדי אמונה מלאה בשלמות-לכאורה של הגזע הלבן, יופיו ותכונותיו הנעלות על אלו של השחורים. "זה התחיל במתנת הבובות בחג המולד. המתנה הגדולה המיוחדת, האוהבת, תמיד היתה בובה גדולה, כחולת-עיניים. לפ קולות הקירקור שהשמיעו המבוגרים ידעתי שהבובה עונה על המשאלה הכי גדולה שלי לדעתם. [...] מבוגרים, ילדות גדולות יותר, חנויות, שבועונים, עיתונים, שלטים של חלונות ראווה – העולם כולו הסכים פה-אחד שבובה כחולת-עיניים, צהובת-שיער וורודת עור היא אוצר לכל ילדה". ("העין הכי כחולה", תרגום: טל ניצן-קרן, עמ' 22, הקיבוץ המאוחד)

פקולה, שעוברת כמעט כל סוג של התעללות שניתן להעלות על הדעת, מגילוי עריות ואונס ועד הזנחה נפשית וניצול, רואה את המוצא לחייה האיומים בדבר אחד ויחיד – שיהיו גם לה עיניים כחולות, כמו לבובות היחידות שבנמצא, כמו לדיק וג'יין מסיפור הילדים האמריקאי המוכר שמצוטט בספר פעמים רבות ובאופנים משובשים כהתרסה נגד החינוך החד-חד ערכי. הפתרון שמציעה מוריסון בסוף הסיפור באשר לעיניים הכחולות הנשאפות הוא מחריד ומבריק, וכמו רבים מספריה, מותיר את הקורא בתחושת חוסר אונים ותסכול אל מול חוסר ההוגנות של העולם.

למעשה מרגע שמוריסון החלה לכתוב, ברור היה שהיא אינה מעוניינת לעסוק בספרות מנומסת, חתרנית-רק-במידה וחנפנית דיה כדי לנעום לחיך הליבראלי הממוצע מבלי למתוח את הגבול. מוריסון באה חשבון עם האתוסים הלבנו-אמריקאים המובלעים והגלויים, גררה את הסטוריית העבדות השחורה מהמקום המודחק שלה, והביאה לפריחה של ספרות אפרו-אמריקאית שהחלה לזעוק את מה שקודם לכן כלל לא היה מי שידפיס ויוציא לאור.

אחרי "העין הכחולה" ראו אור "סולה" ב-1973 ו-"שיר השירים אשר לסולומון" ב-1977. שני אלו המשיכו לעסוק בזהות של יחידים ממוצא אפרו-אמריקאי החיים בסביבה עוינת, מסוכסכת בינה לבין עצמה, מנסים שלא לעורר שדים מן העבר ו"להסתדר" בחברה האמריקאית המודרנית שלא אוהבת להיזכר בעבר הלא פוטוגני שלה כמדכאת וסוחרת בעבדים. ב-1981 ראה אור גם "תינוק של זפת" שעסק בנושא הנפיץ של יחסים בין-גזעיים וברמות השונות של ה"כושיות" שהרכיבו את הקאסטות של החברה האפרו-אמריקאית. עם זאת, הפריצה העיקרית של מוריסון התרחשה עם הרומן המונומטלי שלה "חמדת", שגם זיכה אותה בפרס פוליצר והפך אותה לסופרת בקנה מידה בינלאומי ולכוח ספרותי ופוליטי.

אין זה במקרה שמוריסון סירבה לקרוא לעצמה "סופרת" משך תקופה ארוכה – זיהוי המקצוע עם גברים לבנים עשירים לא תאם את התפיסה שלה לגבי תפקידה. אם יש דבר שעולה במיוחד מספריה, הרי זו תחושת השליחות שחשה מוריסון בנותנה קול לכל הדורות השחורים המושתקים והשותקים, כאשר היא מדבררת מסות של אנשים כאילו היתה מנהיגה בראש המחנה. את "חמדת" הקדישה בגלוי ל"שישים מיליון ויותר" – רומזת על מספר העבדים, השפחות וילדיהם שקיפחו את חייהם בתקופת העבדות בארה"ב.

גם האפיגרפים בתחילת ספריה לא מעידים על צניעות המשימה שנטלה על עצמה. "אני שם הצליל והצליל של השם. אני הסימן של האות והמשמעות של החלוקה", היא מצטטת מהנאג חמאדי ב"ג'אז". וב"תינוק של זפת" היא חוזרת לאיגרת אל הקורינתים – "כי הגיד לי אחי מפי/ בני-בית כלואה אני/ דברי ריבות בשעריכם". על אלו הוסיפה מוריסון, באותו ראיון לניו יורק טיימס, את תחושותיה כאשר קיבלה את פרס נובל לספרות ב-1993 – "חשתי הרבה התרגשות של 'אנחנו'. זה היה כאילו כל הקטגוריה של 'אישה סופרת' ושל 'סופר/ת שחור/ה' נגאלו. הרגשתי שאני מייצגת עולם של נשים שהושתקו או מעולם לא קיבלו את החותמת של העולם הספרותי המבוסס".

מוריסון, מונעת על ידי הדלק הבוער של שליחות יותר מאשר של צבירת כיבודים והכרה, המשיכה לכתוב ספרים בקצב מרשים גם אחרי קבלת פרס הנובל, כמו גם להמשיך בעבודתה האוניברסיטאית כפרופסור מן המניין עד לפרישתה בגיל 75. ב-1999 ראה אור ספרה "גן עדן", ב-2003 "אהבה" וב-2008 "חסד". החדות וחוסר הפשרות שאפיינו את הכתיבה שלה לא הקהו את עצמם עם השנים, וגם שלושת ספריה המאוחרים עוסקים, גם אם באמצעים אמנותיים שונים, במורשת הבעייתית, המשוסעת ואכולת הספקות של הקהילה האפרו-אמריקאית.

את המרץ הכמעט בלתי נדלה שלה - למקסם את האפשרות של נשים שחורות להשמיע קולן ולהיות מה שנינה סימון היא למוזיקה האמריקאית ואופרה ווינפרי היא לטלוויזיה – הפנתה מוריסון לא מעט גם לפוליטיקה. עד היום היא נחשבת לנכס פוליטי עבור הדמוקרטים, כשהתייצבה לצידו של ביל קלינטון בזמנו, והתרצתה לכתוב מכתב תמיכה גלוי לברק אובמה.

מעבר לכך, נאום פרס נובל שלה הוא יצירה ספרותית מורכבת, ומסה מרתקת לא פחות מספריה הצבעוניים, העשירים והמאתגרים. בין היתר, היא פרשה בו את התפיסה שלה לגבי היכולת של השפה להיות חלק ממנגנון דיכוי ובה בעת גם אפשרות מופלאה לפרוץ דרכו:

"את הגזל השיטתי של השפה ניתן לזהות על פי נטיית המשתמשים בה לוותר על הניואנסים שלה, על מורכבותה ועל תכונותיה כמיילדת, לטובת איום והכנעה. שפה מדכאת לא רק מייצגת אלימות; היא אלימות. היא לא רק מייצגת את מגבלות הידע; היא מגבילה את הידע. ובין שהיא שפת הממשל המעורפלת או השפה המלאכותית של אמצעי התקשורת הסכלים; השפה הגאה והמסוידת של האקדמיה או השפה הממוסחרת של המדע; השפה המזיקה של ה'חוק בלא מוסר' או השפה המיועדת להדרת המיעוטים, המסתירה את הביזה הגזענית בחוצפה ספרותית - יש לדחות אותה, לבטל אותה, לחשוף אותה. זאת השפה ששותה דם, שמלקקת פצעים, שתוחבת את מגפיה הפשיסטיים אל מתחת לקרינולינות של אחריות ופטריוטיות בתנועתה חסרת המנוחה לעבר השורה התחתונה והתודעה הנמוכה. שפה סקסיסטית, שפה גזענית, שפה תיאיסטית ? כולן סוגים אופייניים של השפות הממשטרות של האדנו?ת. הן אינן יכולות להרשות (ואכן אינן מרשות) את הופעתו של ידע חדש, ואינן מעודדות החלפת רעיונות". (מתוך "פניני נובל", מבחר נאומים של כלות וחתני פרס נובל לספרות. מאנגלית: ענבל שגיב, הוצאת כתר)

השפה של טוני מוריסון והסיפורים שהיא בוחרת לספר בה מצליחים עדיין להדוף לפחות חלק מהמגפיים הפשיסטיים, ולחשוף מעט ממה שהעולם עודנו מטאטא תחת קרינולינות של אחריות ופטריוטיות. במלאת לה 80, נחמד לעצור לרגע ולהוקיר לה תודה אוניברסלית, עקרונית; וראוי אולי לעשות עבורה תיקון היסטורי ולשוני שעליו היא התלוננה פעמים רבות בעבר, ולאחל – מזל טוב קלואי וופורד.