"הכנו את הקרקע": ראיון עם פיט שלי, סולן הבאזקוקס

הבאזקוקס כתבו כמה מממתקי הפאנק-פופ והמנוני השעמום האורבני המתוקים ביותר של כל הזמנים. הם באמת להקה נפלאה, ובערך ב-95' התמזל מזלי לראות הופעה שלהם במועדון בלונדון. קו השיער של מנהיג הלהקה, פיט שלי, אמנם נסוג כבר אז, אבל הם נשמעו לא פחות טוב מאשר ב-78'. מה שהיה מוזר בהופעה הזאת זה שהיא לא פורסמה מראש. במקרה מצאתי פלאייר בחנות תקליטים המבשר על קיומה, ביום של ההופעה. וזה לא היה הדבר המוזר היחיד. עוד דבר משונה זה שהם ניגנו בהופעה את להיטם הגדול ביותר, “Ever Fallen in Love", משהו כמו חמש פעמים. ולא בגלל בקשות מהקהל.

שנים מאוחר יותר התברר לי שהסיבה היתה שהקטע צולם לסרט בשם "Different for Girls" (על שם שירו של ג'ו ג'קסון, שגם מופיע בפסקול המעולה). הסרט מספר את סיפור אהבתם של הטראנסקסואל החנון ביותר שראיתם בחייכם (סטיבן מקינטוש) ואופנוען מחוספס וחובב פאנק (רופרט גרייבס).

כיום אני יכולה להתגאות שהייתי סטטיסטית בסצינת ההופעה בסרט (גם אם בסופו של דבר לא רואים אותי בו). והשבוע, כשפיט שלי, מקים הלהקה וסולנה, שוחח איתי מביתו בלונדון לרגל הגעתם של הבאזקוקס להופעה בישראל, גיליתי שהוא זוכר את ההופעה הזאת לא פחות ממני: "וואו, זאת היתה הופעה ממש מוזרה. הם רצו שננגן רק את 'Ever Fallen in Love' כמה פעמים ברצף בשביל הסרט, אז הצענו שננגן גם שירים אחרים, כדי שזה יהיה יותר כמו הופעה. באמת ניגנו את השיר לפחות חמש פעמים".

בהנחה שאין הבדל ממשי בין הבאזקוקס מודל 95' לבין הבאזקוקס מודל 2011, צפויה לכל באי מועדון הבארבי בתל אביב ב-15 במרץ חוויה כיפית במיוחד. וכמה שאנחנו נרגשים, שלי נרגש פי כמה: "זה מעולה שאנחנו באים להופיע בתל אביב! זה נהדר! בשנים האחרונות הכיף העיקרי בלהקה הוא לנסוע למקומות חדשים ולפגוש מעריצים ותיקים מכל מיני מקומות בעולם. אני מאוד שמח להופיע במקומות שלא הופענו בהם מעולם. כשאומרים לי שיש לנו הופעה בניו יורק אני אומר – בסדר, נחמד, אבל הייתי מעדיף לנסוע למקום חדש. אני לא נוסע לחופשות בדרך כלל. אני לא מהאנשים האלה שנוסעים לשבועיים לספרד או משהו כזה, אז סיבובי ההופעות של הבאזקוקס זה כמו חופשות בשבילי".

"לא, שום דבר. האמת שהפידבק היחידי שקיבלנו היה חיובי. כולם אמרו שתל אביב היא עיר נהדרת".

"שמעתי על זה, אבל אני לא מקשיב לדברים כאלה. חוץ מזה שחרם פוליטי זה לא קשור לקהל".

מעבר לזרם אינסופי של להיטי פאנק-פופ מושלמים כמו "?What Do I Get" ו-"Orgasm Addict" ו-"Fast Cars" ו-"Sixteen Again" וכמובן “Ever Fallen in Love”, שהלהקה כתבה והקליטה במחצית השנייה של שנות השבעים, הבאזקוקס אחראים גם לכמה מהמהפכות המשמעותיות ביותר במוזיקה העצמאית הבריטית. יש שגורסים שהאירוע החשוב ביותר שאירע במנצ'סטר התרחש ב-4 ביוני 1976 – התאריך בו הופיעו הסקס פיסטולס לראשונה בעיר. פיט שלי והווארד דיבוטו מהבאזקוקס הם אלה שאירגנו את ההופעה ההיסטורית. המיתוס מספר שרק כארבעים אנשים נכחו בקהל, אך כל אחד מהם שאב מהאירוע כל כך הרבה השראה שהוא הלך והקים להקה. בין היתר היו שם מארק אי. סמית שעתיד היה להקים את הפול; ברנרד סאמנר ופיטר הוק שהיו עתידים להקים את ג'וי דיוויז'ן/ניו אורדר; טוני וילסון שהקים את הלייבל פקטורי רקורדס; הנער סטיבן פטריק מוריסי; וכן, גם מיק האקנל הג'ינג'י מסימפלי רד.

האמת שמנצ'סטר תמיד היתה עיר מוזיקלית. בזכות אוכלוסיה מעורבת של מהגרים אירים, סקוטים, איטלקים, יהודים וג'מייקנים, והקירבה הגיאוגרפית לבסיס חיל אוויר אמריקאי, הפכה העיר בשנות החמישים והשישים למרכז של ג'ז, סקיפל ולבסוף כמובן ביט. בשנות השישים הצטרפו שלוש להקות מקומיות ל-British Invasion : ההוליז, הרמנס הרמיטס ופרדי אנד דה דרימרז. גרהם גולדמן, שהקים בסבנטיז את להקת 10CC, ועוד קודם לכן כתב ליארדבירדס את "For Your Love", להוליז את "Bus Stop" ולהרמנס הרמיטס את "No Milk Today" הוא בן העיר.

בנוסף, מנצ'סטר סיפקה לאמריקה את דייבי ג'ונס מלהקת הבנים הקליפורנית המאנקיז (לא לפני ששיחק באופרת הסבון המנצ'סטרית "קורוניישן סטריט") ואת גרהם נאש מקרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, שלפני שהיגר לאמריקה היה חבר בהוליז. אבל כשמדברים על "הסצינה של מנצ'סטר" הכוונה היא לסצינת הפוסט-פאנק והאינדי של העיר – לכל מה שקרה אחרי אותו ערב גורלי ביוני 1976.

"לגמרי. אומרים שהיו 42 אנשים בהופעה, אבל אני לא יודע אם זה כולל אותי. מה שקרה זה שאני והווארד דיבוטו (שפרש מהבאזקוקס ב-77' והקים את להקת מגזין - ד.ק) ראינו הופעה של הסקס פיסטולס בלונדון. התחלנו לדבר עם המנהל שלהם, מלקולם מקלארן, והוא אמר שהוא רוצה שהלהקה תופיע מחוץ ללונדון. חשבנו שאנחנו יכולים לארגן להם הופעה בקולג' שלנו. פנינו לקולג' והם לא היו מעוניינים, אז פנינו לכל מיני מועדונים וגם הם לא היו מעוניינים. אז חשבתי שאפשר לעשות עם הפיסטולס את מה שכבר עשיתי עם הלהקה שלי: להשכיר אולם קטן, למכור כרטיסים ולארגן הופעה קטנה. זה היה הימור אבל הזמנו אותם להגיע למנצ'סטר. הזהרנו אותם שסביר שהם לא ירוויחו מזה כסף, אבל זה היה דבר מרגש לעשות. ומבחינתנו חשבנו שזאת תהיה הזדמנות ללהקה שלנו לחמם את הסקס פיסטולס".

"נכון, הנגנים שלנו הבריזו. הופענו רק בהופעה השנייה של הסקס פיסטולס במנצ'סטר שהתקיימה כעבור שישה שבועות. והיתר - כמו שאומרים - היסטוריה".

"כן, נו, מה לעשות. דווקא ראיתי את מיק האקנל לאחרונה בהופעת האיחוד של הפייסז, בה הוא החליף את רוד סטיוארט".

"כן, זה מוזר, אבל אני מוכרח לומר שהוא נשמע טוב. והוא למד את כל השירים. אני מניח שהם הציעו לרוד סטיוארט להשתתף באיחוד והוא סירב. זה לא שהם פנו קודם כל למיק האקנל...".

"לרוב כשאנשים אומרים שהם ממנצ'סטר הם לא באמת ממנצ'סטר העיר, אלא מהאזור. מרכז העיר עצמו הוא מאוד קטן. לוקח חצי שעה לחצות אותו ברגל. אז בגלל שיש לעיר מרכז תרבותי כל כך מרוכז קל לאנשים להכיר זה את זה ולהקים להקות. ובכלל, זאת עיר מלהיבה".

"חוץ מהבאזקוקס?"

"טוב, היו להקות מצוינות במנצ'סטר גם לפנינו. הרמנס הרמיטס וההוליז. ההוליז היו להקה מעולה. ואני מאוד אוהב שירים של אואזיס".

"לא. אני מאוד לא מעודכן במוזיקה חדשה. מכרתי את האוטו שלי לפני שש שנים ומאז אני לא תקוע בפקקים ולכן לא שומע מוזיקה. אני שומע מוזיקה באייפוד, אבל זה דברים שכבר יש לי, לא דברים חדשים. להקות חדשות לא כל כך מעניינות אותי כי רובן נשמעות כמו להקות ישנות שכבר שמעתי".

הבאזקוקס אחראים לא רק להולדתה של הסצינה של מנצ'סטר, אלא להולדתו של האינדי הבריטי בכלל (שעל פי המודל שלו נולד מאוחר יותר גם האינדי האמריקאי). סינגל הפאנק הראשון שיצא באופן עצמאי היה “I’m Stranded” של הלהקה האוסטרלית The Saints. זה קרה בספטמבר 76'. האימפקט של האקט החלוצי הזה היה מוגבל כי זה קרה באוסטרליה, אבל כמה חודשים מאוחר יותר עשו הבאזקוקס את אותו הדבר באנגליה, מה שגרם לכמה אנשים להתעורר.

בינואר 77' הוציאו הבאזקוקס את האי.פי הראשון שלהם, "Spiral Scratch", בהפקתו של מארטין האנט (שעתיד היה להפוך למפיק החשוב ביותר במנצ'סטר), בלייבל שלהם New Hormones. הלהקה לוותה 500 פאונד ממשפחה וחברים כדי להקליט ולייצר את התקליט, והדפיסה ממנו אלף עותקים.

כך הולידו הבאזקוקס את אתוס ה-DIY ("עשה זאת בעצמך") ופתחו את השער למהפכת האינדי. אפילו שם האי.פי תרם לדמיסטיפקציה של תהליך הייצור: תקליט זה בעצם "שריטה ספיראלית" על פלטה של ויניל. זה כל מה שזה, ואפשר לעשות את זה לבד. לא באמת צריך חוזה עם חברת תקליטים כדי להוציא תקליט.

ההצלחה של האי.פי, יחסית לכך שלא יצא בחברה גדולה, היתה חסרת תקדים, עובדה ששימשה השראה ללייבלים העצמאיים שפרחו באייטיז ברחבי המדינה. בלי “Spiral Scratch” לא היינו מקבלים את מיוט, 4AD, Creation, Rough Trade וכמובן את הלייבל המנצ'סטרי האוריגינלי – פקטורי רקורדס.

"אלה הכל דברים שקרו בעקבות דברים שעשינו", מצטנע שלי ביחס לתפקיד שלו בהולדת מהפכת האינדי. "אנחנו היינו המחרשה שעיבדה את האדמה. הכנו את הקרקע בשביל שאנשים אחרים יבואו אחרינו ויזרעו בה את זרעיהם". אבל אחרי כמה דחיפות קלות הוא מוכן לקחת את הקרדיט המגיע לו: "עזרנו לנתץ את המיסקונספציה לפיה חברות התקליטים אחראיות להבאת מוזיקה לאנשים".

"לא, אפילו לא ניסינו. זה היה נראה בלתי אפשרי, אז בכלל לא טרחנו לנסוע ללונדון עם קלטת דמו ולנסות להשיג פגישה בחברת תקליטים. לא חשבנו שיש לנו סיכוי אז ויתרנו על זה מראש. היום, עם האינטרנט, זה הרבה יותר קל להוציא את המוזיקה שלך לבד".

"לא אמיץ. הייתי אומר מטופש. לא חשבנו על זה לעומק. ועשינו את זה מאוד בקטן. הדפסנו אלף עותקים כדי שלא ניתקע עם יותר מדי ארגזים בחדר המדרגות".

"האמת שכן. זה הוליד גל שלם של לייבלים עצמאיים. בזמנו היתה חנות תקליטים עצמאית בלונדון בשם ראף טרייד. הם מכרו את האי.פי שלנו ואמרו לעצמם 'וואו, זה רעיון טוב, גם אנחנו יכולים לעשות את זה' ופתחו את הלייבל שלהם. ואחר כך היה את אלן מקגי בסקוטלנד שהתחיל את הלייבל קריאיישן. מה שעשינו גרם לאנשים להבין שהם לא תלויים בחברות התקליטים הגדולות ודברים טובים צמחו מזה".

"שילוב של השניים. תלוי על איזה צד מסתכלים. אם מסתכלים על זה שהקמנו לייבל עצמאי, שאירגנו הופעה עם הסקס פיסטולס ושדגלנו ברעיון ה-DIY, אז מהזווית הזאת אנחו להקת פאנק. אבל אם מסתכלים על השירים שאנחנו כותבים אפשר להגיד שאנחנו להקת פופ. ואם מקשיבים לשירים של סטיב דיגל (שותפו של פיט שלי לבאזקוקס - ד.ק), הרבה מהם די רוקיים. אז אולי אנחנו להקת רוקנרול".

"אנחנו חושבים על לעבוד על אלבום חדש. עוד לא הקלטנו שום דבר, אבל אנחנו חושבים על זה. אני מקווה שיהיה אלבום חדש מוכן עד סוף השנה".

"כן, זאת המהות של הבאזקוקס. לשנות את זה יהיה כמו להמציא שעועית בטעם דגים. תחשבי שאת פותחת קופסת שימורים של שעועית ויש לה טעם של דגים! למה היו צריכים להרוס את זה? חוץ מזה שאנחנו עושים את זה ממש טוב. אנשים מחקים אותנו, אבל באזקוקס יש רק אחת".

"כן, נראה לי שעברו 25 שנה. הייתי עסוק עם הבאזקוקס. אם פתאום ארצה לפנות זמן להקליט אלבום סולו אנשים יגידו: אבל מה עם אלבום חדש של הבאזקוקס? אתה תמיד צריך לעשות את מה שאתה הכי טוב בו".

"כן. זה היה מרגש, במיוחד לאור העובדה שכשלמדתי שם נשרתי מהלימודים באמצע. אני והווארד הלכנו ביחד לטקס והיינו צריכים ללבוש גלימה וכובע בד של בוגרים. בטח היתה תמונה בעיתון המקומי של בולטון".

"כן, אני יכול, אבל אני רוצה לשמור על אנונימיות".

"זה נהדר, והאמת שזה קל באופן מפתיע. אנשים חושבים שזה בטח קשה, אבל זה לא. אולי אני פשוט רגיל לזה. זה תמיד שונה, כל הופעה היא חוויה חדשה".

"ממש לא. זה השיר שכולם מכירים ושתמיד מלהיב את הקהל, וההתלהבות הזאת מדבקת. זה היה יכול להיות מאוד עגום אם הקהל קופץ ומשתולל ומחייך וצועק, ואני הייתי עומד שם וחושב לעצמי: 'אוי לא, שוב השיר הזה'. לשמחתי זה לא המצב. הסוד הוא לעשות דברים שאתה אוהב. זה בטח נורא כשאנשים כותבים שירים בכוונה שהם יצליחו, והם לא אוהבים אותם בכלל, ואז הם נאלצים לנגן אותם שוב ושוב. לפעמים אני תוהה איך להקות אחרות מסתדרות, כי אני מקשיב לשירים שלהן וחושב שזה ממש משעמם".

"בוודאי שלהיטים! אם היינו מנגנים שירים חדשים היו הרבה אנשים מאוכזבים בקהל. ננגן את ‘Ever Fallen in Love', אבל רק פעם אחת, לא חמש פעמים".

"הראשון היה הקאבר של Fine Young Cannibals. אני אהבתי את הביצוע הזה אבל הרבה אנשים לא אהבו אותו, כי הם כל כך אוהבים את השיר והם הרגישו שהביצוע הזה שינה את השיר והרס אותו. יש ביצוע טוב של להקה צרפתית בשם Nouvelle Vague".

"אני דווקא אוהב אותו. מישהו שלח לי דיסק של גרסאות שירי-ערש ללהיטי פאנק, בשביל מי שרוצה להרדים את התינוק שלו עם שירי פאנק. היתה שם גירסה של ‘Ever Fallen in Love’, וזה היה נורא. את זה ממש לא אהבתי. היתה גם להקה גרמנית עם קונספט הוואיני והם עשו גירסה שנקראת ‘Ever Fallen in Love with a Hula Girl’, שזה היה די מצחיק".

"אני מקווה שכן. השתמשו בקאבר של נובל ואג בפרסומת למיץ תפוזים בפולין, שזה טוב. בכלל זה מדהים לראות את כל המקומות המוזרים אליהם השיר הזה הגיע".

"האמת שההשתתפות הפעילה היחידה שלי בזה היתה הבוקר שבו הגעתי לאולפן כשהקליטו את השיר. הקלטתי את שירת ה-guide עליה מקליטים אחר כך את השירה האמיתית, וניגנתי גיטרה. כל הכוכבים הגיעו מאוחר יותר, כך שלא פגשתי אף אחד מהם. הפעם היחידה שפגשתי את אלטון ג'ון היתה באיזה טקס פרסים. פגשתי אותו בשירותים והוא אמר לי שהוא מעריץ גדול".

"אמרתי לו: גם אתה לא רע".

"לא".