טיפשות הבייגלה: על "האידיוט המושלם" של אילן הייטנר

"האידיוט המושלם" של אילן הייטנר ממחזר את כל הבדיחות הגסות מהספרים הקודמים, ומוסיף עליהן תוכן רדוד. התוצאה הכללית היא לגמרי בלתי נסבלת

דוד רוזנטל
23/02/2011

13 שנים לא מהוות חלקיק קטן מההיסטוריה האנושית, ואפילו ביחס לגילה הבלתי מופלג של מדינתנו, זו תקופה כמעט חסרת משמעות. רוצים דוגמה? קחו שתיים: כמו ב-1998, גם היום בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה. וכמו ב-1998, גם היום אילן הייטנר ממשיך להוציא ספרים עם הומור של קקי ופיפי.

כשהייטנר פרסם את "חוכמת הבייגלה", הוא סחף אחריו רבבות מעריצים. הוא לא כתב בעברית גבוהה כמו א.ב. יהושע ועמוס עוז ולא העביר את המסרים הפוסט-מודרניסטיים של אורלי קסטל-בלום ואתגר קרת. זה היה ספר עילג שכמעט ולא עבר עריכה, אבל היה לו קסם, הוא נגע בעצב רגיש ונתן תחושה של שחרור מהממסד. הייטנר כתב בלשון הבלוגים האינטרנטיים הרבה לפני שהם קמו, ואנשים הכירו לו תודה על כך. אולי ספרו "האידיוט המושלם" שראה אור ממש עכשיו, הוא האות שהיינו צריכים כדי להפסיק עם הקידה הזו.

"האידיוט המושלם" הוא הספר הרביעי של הייטנר (מתוך חמישה שכתב) העוסק בגיבור הישראלי החדש - הערס הפואטי שמחפש משמעות ופונה למכנה המשותף הנמוך ביותר. זהו המשך ל"חוכמת הבייגלה", "מלך החומוס ומלכת האמבטיה" ו"קציצות", שמציגים שלבים בהתפתחותו של אותו גיבור, שאת דמותו מרכיבים פרטים אוטוביוגרפיים מחייו של המחבר. בועז הוא נשוי הנושק לגיל 40 ומתאמץ להביא ילד ראשון עם רעייתו תמרה. בזמן טיול באוסטרליה עם חברו רמי הוא מתוודע לניית'ן, בחור טיפש שקסמו מהלך על הסובבים אותו. במוחו עולה רעיון: למצוא אחד כזה בישראל, להפוך אותו לגורו ולעשות מזה סרט מצליח. המטרה: להראות שאנשים כל כך טיפשים, שהקריטריון היחיד לבחירת מנהיגיהם הוא שיהיו יותר מטומטמים מהם.

טוב לדעת (מקודם)

הבדיקה החכמה שמאתרת סיכון מוגבר ללקות בשבץ מוחי

מוגש מטעם שחל

קללות כמו חול ואין מה לאכול

לולא היינו מכירים את העשייה של הייטנר, אפשר היה להעניק לו מעט נקודות בזכות הניסיון, גם אם לא מוצלח, ליצור סאטירה נוקבת על הציבור הישראלי. אחרי הכל, יש לכך מקום בזמן ש"האח הגדול" מקבל רייטינג של כמעט 40 אחוזי צפייה וכל משתתף בתוכניות ריאליטי הופך לאייקון. אבל אנחנו הרי מכירים את הייטנר, וברבות השנים אפשר היה ללמוד על האיש דבר עיקרי אחד: הוא "וואן טריק פוני". שוב הוא מגיש לשולחן את הנוסחה הקבועה – כתיבה אגרסיבית בעלת הומור ילדותי במיוחד, מתובלת בארסנל של קללות ונעטפת על ידי תובנות בשקל. זה היה נחמד פעם אחת, אם תרצו אפילו פעמיים, בפעם הרביעית זה כבר לא מעניין, לא מוערך ומצחיק בערך כמו הבדיחות הלעוסות של יעקב כהן על ילדותו במגדל העמק.

הייטנר מייצר סיפור חד מימדי נטול טוויסטים ממשיים ובעיקר יורה ללא אבחנה. הריסוס האוטומטי והמוגזם של הגיגים זולים הופך את הניסיון למצוא איזשהו חוט עלילתי לכמעט בלתי אפשרי. כשהוא נתקע אין שום בעיה - כל מה שצריך כדי להציל מקיבעון מקלדת הוא ניבול פה קיצוני. כך זה נראה כשבועז ותמרה מחפשים דירה ומגלים שבעל הבית הסתיר מהם משהו (עמוד 89): "תמרה תפסה לי את היד ואמרה, בוא, וגררה אותי בכוח, אבל אני כבר התחלתי. 'יא בן זונה, אמא שלך מזדיינת עם חמורים יא כלב, חתיכת זין בן זין אוכל צנונים בתחת... אשתך מזדיינת עם קישואים יא בן חרא מוצץ כוס של ערביות מתאבדות אחרי נסיעה של עשר שעות באוטובוס בלי מזגן, יא חתיכת חקלאי דפ"ר גנב בן זונה אמא שלך מוצצת...'" לו היה איזשהו רעיון מובחר שיגבה את המונולוג המצוין הזה, מילא. אבל אין.

חוכמת המיחזור

אפשר לטעון שהקטילה של "האידיוט המושלם" נובעת מסנוביזם, מראייה צרה ואליטיסטית או סתם מחוסר יכולת להתמודד עם גישת האין יור פייס שבה מצטיין הייטנר, שמתיימר להיות האייל ברקוביץ' של הספרות העברית. אך האם הדוגריות הנוקבת הזו, שהמאיסה את עצמה עוד בחלק הראשון של העשור הקודם, מפצה על דלות רעיונית, שפה רזה עד קלוקלת והומור נמוך יותר מים המלח? ממש לא. האם לא נמאס מה"מפרום", אותו כינוי לוואגינה שהייטנר ממחזר מספר לספר? האין די בבדיחות האוננות והזיונים שהוא מפזר לאורך 200 עמודים ומותירות דווקא את הקורא עם התחושה שנדפק?

אולי, בעצם, זו לא שאלה רטורית. מי שעבורו תת-הרמה הזו היא אמנות שבחיקה מסר נוקב יוכל ליהנות. לכל השאר, נעשה פשוט פרפראזה לסגנון של הייטנר עצמו – בחייאת, אל תביאו את זה כמתנה לאחיכם הבן זונה כושלאמאשלו שלכם, הא?

האידיוט המושלם // אילן הייטנר, הוצאת מודן 210 עמ'

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully