פרק ראשון: מתוך הספר "משחק כפול"

אחרי רב-המכר "שחייה בעירום", חוזר קרל היאסן עם "משחק כפול" כדי לספר למה חזר לשחק את משחק הגולף שגרם לו בעיקר סבל. פרק ראשון

מערכת וואלה!
22/02/2011

שחר המתים

בקיץ 2005 חזרתי לשחק גולף אחרי הפסקה בלתי-נמנעת של שלושים ושתיים שנים.

אם לפחות הייתי שחקן בינוני לפני שפרשתי, הקאמבק שלי בגיל חמישים לא היה כל כך אבסורדי. אבל אלה לא היו פני הדברים. במיטבי, הפגנתי יכולת בסיסית. כששיחקתי גרוע, וזה קרה לעיתים תכופות, היוויתי איום על כל צורות החיים האורגניות שעל מגרש הגולף.

ביום שבו הפסקתי לשחק גולף, גובהי היה 1.83 מטר, משקלי 65 קילו, ומצבי הגופני היה טוב יחסית. כשחזרתי לשחק, הייתי גבוה בסנטימטר בערך, כבד בעשרה קילו, ומפאת גילי, סבלתי מהתסמינים הבאים:

– כולסטרול גבוה;

– דורבן שהיה נעוץ עמוק בשריר הכתף הימני;

– כאב כרוני במותן הימני;

– ברך ימין חלשה כתוצאה מקרע עמוק במניסקוס שגורד ותוקן בפברואר 2003 על ידי אותו אורטופד שניתח פעם קוורטרבק צעיר בשם דן מרינו. (הרופא הרגיע אותי באמרו שהפציעה שלי אינה גרועה משל מרינו, ואז הוסיף בגיחוך לבבי, "אבל אתה כבר לא בן עשרים ושתיים.")

בתקופת העדרותי הארוכה השתנו עוד כמה גורמים מלבד מצב הברך ורמת הכולסטרול שלי. כשנטשתי את הגולף ב-1973, הייתי נשוי באושר ואב לילד בן שנתיים. כשחזרתי לשחק, הייתי שוב נשוי באושר ואב לילד בן חמש, לילד חורג בן ארבע עשרה ולילד בן שלושים וארבע, אב לשלושה ילדים משלו. בקיצור, הייתי סבא.

במשך שלושה עשורים כל כך טרודים ופוריים, היה כל אדם נורמלי שראשו על כתפיו מתרכך מעט ושוקע בחמימות בחיק משפחתו. אבל לא אני. בשנות החמישים שלי עדיין הייתי אותו אדם חסר מנוחה, מוטרד, פטליסטי ובלתי כשיר רגשית לשחק גולף כמו בשנות העשרה שלי. שום דבר לא השתנה במובן הזה.

מה גורם לאדם באמצע חייו לחזור לשחק משחק שגרם לו עגמת נפש, כעסים, חרדות וכישלונות גם כשהיה במלוא כוחו? סיבה אחת: אני דפוק.

עוד בוואלה!

מה חשוב לדעת בעת תאונה, ובתביעת ביטוח רכב

וואלה! רכב בשיתוף הפניקס

הוואלס האחרון

הפעם הראשונה שנחשפתי למשחק היתה כשנשאתי את כליו של אבי. לעתים קרובות הוא נהג להתאמן בחבטות קצרות בחצר הקדמית, ואני לבשתי את כפפת הבייסבול שלי ותפסתי את הכדורים.

אבא נראה ממש מאושר כשביקשתי לבסוף לקחת שיעורי גולף. הייתי אולי בן אחת-עשרה או שתיים-עשרה, צעיר מדי מכדי להבין שהאופי שלי אינו מתאים לתחביב הדורש סבלנות אין-סופית ואופטימיות נצחית.

הרולד פרי היה בחור חביב ומורה קפדן. הוא היה הפרו של המועדון. המדריך בתשלום. פרי בחן את הסווינג שלי ואמר שפשוט נולדתי למשחק הזה. אז עוד לא הבנתי שזה מה שהוא תמיד אומר בשיעור הראשון.

בתחילה זה הלך טוב והרולד עודד אותי שוב ושוב. אך עם הזמן הוא החל לעשן בשרשרת בזמן השיעורים שלנו. הבנתי שכנראה יש לי בעיות שלהן אין לו פתרון. הבעיה המרכזית היתה בראש שלי. מבחינה קלינית ניתן היה לאבחן אותה כ"ציפיות בלתי מציאותיות בעליל."

הטעות הרצינית הראשונה שעשיתי היתה לבקש מאבא שלי להצטרף אליו למשחק קצר בטרם הייתי בשל לכך. כך הפך משחק נינוח ולא מחייב של סוף שבוע לאירוע שהסתיים בקריסה נפשית. זה קרה כיוון שקיוויתי שאצליח להפגיש את המחבט עם הכדור באופן שיגרום לו לטוס בקו ישר במורד המשטח. זה לא מה שקרה והחוויה הסתיימה במועקה שהפכה לדפוס קבוע מאותו יום ולאורך כל השנים בהן שיחקתי עם אבי.

גולפאים אוהבים הגדרות קצרות וחדות, אז הנה אחת: לעולם אין לצוות שחקן מתחיל עם שחקן טוב. במיוחד אם השחקן הטוב הוא אביך.
ככל שניסיתי יותר, המצב נעשה גרוע יותר. סבלתי ואבא סבל יחד אתי. איכות המשחק שלו התדרדרה, נטלתי אחריות על כך, ולתחושת המועקה הכללית נוספו גם רגשות אשמה.

היו פה ושם רגעים נדירים של תקווה – חבטה סבירה או כדור שהתגלגל לאטו ונכנס לגומה - אך בדרך כלל ליווה אותנו לאורך המסלול ענן של עגמומיות. אבי התנהג כקדוש וקיבל בסבלנות את התקפי הזעם שלי. הוא אף פעם לא נטש אותי; תמיד כשביקשתי להצטרף למשחקיו הקבועים בסופי שבוע, הוא הסכים, אף שידע אילו דרמות עומדות להתרחש. כשגבהתי, קנה לי בנדיבותו סט של מחבטי "בן הוגן," שהיו כה יפים עד שבהתחלה נמנעתי להשתמש בהם.

מה שמעניין הוא שאיני זוכר שאי פעם אבי ואני סיימנו משחק שלם, פרט לאירוע צדקה שבו שיחקו זוגות אבות ובנים (והסיבה היחידה שבגללה לא ברחתי מתשע הגומות האחרונות היא שלא הייתי בטוח כיצד לחזור מהמועדון הביתה). אני לא זוכר את התוצאה שלנו, כנראה מאותה סיבה שבגללה קורבנות של תאונות דרכים קשות לא זוכרים פעמים רבות את פרטי התאונה. טראומות מוחקות את תאי הזכרון.

כשהייתי בתיכון כמה מחבריי החלו לשחק גולף, ולעתים הצטרפתי אליהם בסופי שבוע. מועדון "לאודרדייל לייקס" היה מוקף בבתי אבות. זה היה אתר גולף מוזנח שנבחר על ידינו מסיבות כלכליות.

כרטיס כניסה חד פעמי שעלה פרוטות ה?קנה לך את הזכות לשחק שם יום שלם. למרות המשטחים המדובללים, התחלתי ליהנות מן המשחק – האווירה היתה משוחררת ופרועה, והרגשתי התרוממות רוח כשגיליתי שידידיי משחקים בחוסר כשרון דומה לשלי. היינו השחקנים הצעירים ביותר במגרש - צעירים מכולם לפחות בחמישים שנה - פער גילים הוביל בכל סבב לעימותים עוקצניים עם קשישים שהתנהלו לאורך המסלול בישוב דעת, עימותים שרק תרמו לאווירה הספורטיבית והלא מחייבת.

פעם לקחתי את האיירון-9 שלי והכנסתי כדור לגומה בחבטה הראשונה. אנחנו מדברים על כדור שנכנס לגומה בחבטה הראשונה ממרחק 170 מטר. זה קורה גם לגרועים ביותר. את ההישג הזה לא הצלחתי לשחזר מעולם. שמי (בטעויות כתיב כמובן) נחרט על גבי לוחית המציינת "גומה בחבטה אחת," והיא נתלתה בין מאות אחרות במועדון הקטן והמעופש.

ללא ספק, אבי שמח לדעת שמצאתי שותפים חדשים למשחק הגולף ועתה הוא חופשי לחזור בשלווה למשחקי יום ראשון הרגועים שלו. לרוע המזל, הוא לקה בדלקת שהקשתה עליו להניף את המחבט, וכשהלכתי לקולג', הוא שיחק רק לעתים רחוקות, כשהוא סובל מכאבים.

התחתנתי כשהייתי בסמסטר הראשון באוניברסיטת אמורי וזמן קצר לאחר מכן נעשיתי אבא, כך שבמשך תקופה מסוימת הייתי עסוק מדי – ומרושש מדי – מכדי לשחק גולף.

בקיץ 1972 התחלתי ללמוד במכללה לעיתונאות של אוניברסיטת פלורידה שבגיינסוויל, ושם נפגשתי שוב עם ידידיי מתקופת התיכון. האוניברסיטה מחזיקה במסלול גולף תקן 72 מושקע, שבאותם ימים היה פתוח לסטודנטים במחיר 2.50 דולר. שם שברתי את מחסום ה-90 בפעם הראשונה והאחרונה לפני שנטשתי את המשחק לגמרי.

שיחקנו מסלול של 18 גומות בקבוצה שכללה חבר טוב שלי, אל סימנס. סימנס היה טוב אבל אני התקשיתי למצוא את הגומה אותו יום. פתאום השחלתי ב?רדי. אל והאחרים השמיעו קריאות התפעלות. אבל זה עוד לא נגמר. לאחר שתי גומות נוספות השחלתי גומה בחבטה אחת ממרחק של 100 מטר. אל כרע תחתיו כאילו נורה על ידי צלף. כבר ראיתי אותו פעם מתמוטט כך על מגרש הגולף. זה היה כשלארי רובינסון, שהיה חבר ברביעייה שלנו, פגע בפיקת הברך שלו בחבטה פותחת – הפותחת הגרועה ביותר שאני ראיתי אי-פעם. אני זוכר את היום הזה. אל עמד ליד לארי במקום שנראה בטוח, ממתין לתורו. פתאום נורה הכדור ממחבטו של לארי בזווית בלתי אפשרית וריסק את רגלו של אל. לא ייאמן, אך כעבור כמה דקות אל התרומם והמשיך לשחק כשהוא צולע קלות בלבד.

אבל בבוקר ההוא בגיינסוויל, אחרי שהשחלתי גומה בחבטה אחת, זאת הפעם השנייה בתולדותיי, אל נשכב על המדשאה כמו חסר רוח חיים כשבעיניו מבט מזוגג. בסוף הוא התרומם והצטרף לקבוצתנו, אך עדיין היה מזועזע.

השלמתי את הסבב מבלי לחולל נסים נוספים, אך עדיין סיימתי את המסלול ב- 88. התוצאה הטובה ביותר שלי אי פעם. זה קרה בקיץ 1973, ובסוף אותה שנה הפסקתי לשחק. מחבטי ה"הוגן" הושמו בארון והעלו אבק.

ריצ'רד ניקסון הסתובב רדוף בבית הלבן, האנק ארון עמד לשבור את שיא ההום ראנס' ההיסטורי של בייב רות', וה"מי" הוציאו את "קוודרופניה". אני הייתי בן עשרים וחסר דאגה פחות או יותר.

גולף קרפדות

גירושיי ממשחק הגולף היו פשוטים וידידותיים. כשהייתי מגיע לחופשה מהקולג', נהגנו אבי ואני לבלות את ימי ראשון אחרי הצהריים מול הטלוויזיה בצפייה בטורנירים של המקצוענים. אבא תמיד אמר שסם סניד הכי גדול בכל הזמנים, אך התחיל להכיר באפשרות שג'ק ניקלאס הוא משהו מיוחד.

ואז בפברואר 1976 מת אבי במפתיע. הוא היה בן חמישים – גיל לא הוגן למות בו. טרגדיה זו כיבתה כל ניצוץ של גחמה שאולי היה בי לשוב ולנסות לשחק גולף. ככל הנראה מאוחר יותר באותה שנה שיחקתי עם חבר, אף שזיכרוני מאותו משחק מעורפל. יכול להיות שהדחקתי כמה סבבים אחרים ששיחקתי. אחי רוב טוען שהוא ואני שיחקנו פעם גולף זמן לא רב אחרי מות אבי. "זה לא היה טוב," הוא אומר.

למיטב זיכרוני, הפעם הבאה שהנפתי מחבט לא היתה בנסיבות רגילות או מקובלות מבחינה חברתית. זה קרה לילה אחד באותה שנה כשחברי הטוב ביותר ושותפי לדיג, בוב ברנהם, התקשר אליי כדי לדווח על פשיטה של שרצים מטרידים. העברייניות היו מסוג "בופו מארינוס," זן גדול וחצוף של קרפדות שפלש לדרום פלורידה ממרכז אמריקה, התרבה במהירות וכמעט הכחיד את המינים המקומיים שוחרי השלום. קרפדות הבופו מגיעות למשקל קילו אחד ואוכלות כל דבר שמתאים בגודלו ללסתותיהן, כולל ציפורים קטנות ועכברים. כשהן חשות מאוימות, הן מפרישות משתי בלוטות הנמצאות מאחורי עיניהן חומר חלבי רעיל המסוכן מאוד ליונקים. צרכני סמים הרפתקניים טוענים שליקוק קרפדות בופו גורם להזיות פסיכדליות, אך כלבים וחתולים עלולים למות מכך.

זו הסיבה שבגללה בוב התקשר. מדי ערב היתה מופיעה פלוגת קרפדות בופו על מפתן דלתו וזוללת את כל האוכל שהניח שם עבור דיקסי, כלבת הלברדור-רטריבר הצעירה שלו. ודאי שאין צורך להסביר שבעוד לברדורים הם כלבים עליזים וחביבים, הם לא היצורים המבריקים ביותר במשפחת הכלביים. למעשה, לברדורים אוכלים, מלקקים, ולועסים בשקיקה חפצים מגעילים הרבה יותר מקרפדות מיוזעות. לכן חשש בוב, ואני הסכמתי אתו, שכלבתו האהובה נמצאת בסכנה בזמן הפלישות הליליות של הקרפדות.

כשהגעתי לביתו, היתה המתקפה בעיצומה. עדר קרפדות בינוניות רעבות סיירו לאורך המרפסת ואחת מהן, שמנמנה במיוחד, קפצה לקערה של דיקסי ובלעה כל כך הרבה מזון כלבים עד שלא יכלה לטפס החוצה. היא נראתה כמו עוגת בוץ עם עיניים.

כשהיינו ילדים, שוטטנו בוב ואני באזור הביצות של פלורידה ואספנו בעלי חיים, כך שאיש מאתנו לא רצה להרע לקרפדות. אך נראה היה שאין ברירה אלא לגרש אותם במהירות ובכוח, לפני שהכלבה הטיפשה תגמע אחת מהן כמו קרטיב.

קל היה ללכוד את הקרפדות בידיים כשהן גדושות בבונזו, אך דבר זה הציב בפנינו שתי בעיות. אחת מהן היתה הרעל; השנייה, שתן. קרפדות משתינות בכמויות מופלאות, ולקרפדות הבופו יש שלפוחית רגישה במיוחד. ברגע שמרימים אותן, הן מתחילות להתיז ולא מפסיקות עד שמניחים להן.

בוב ואני דנו באפשרויות המעטות והדו?חו?ת שעמדו לרשותנו, כשהבחנתי בתיק מחבטי גולף שהיה מונח בפינה על יד הדלת האחורית. שוחחנו בקצרה כדי לברר מי משכניו הוא המעצבן ביותר, ואז נטלתי איירון-9, בוב בחר באיירון-7, שניהם מיועדים לחבטות גבוהות וארוכות, וזה כדי לוודא שתעופתן של הקרפדות מהמרפסת של בוב לחצרות השכנים תהיה עדינה ומפנקת יותר. לפני שתתחיל הפגנת "תנו לחיות לחיות," אני רוצה לציין שקרפדת בופו בוגרת היא אחד היצורים החסינים ביותר בעולם. בוב נשבע שפעם ראה אחת מהן נדרסת על ידי מכונית קטנה ומיד מקפצת לדרכה. אני נוטה לפקפק בכך.

מבחינה אווירודינמית, קרפדה ממוצעת נעה באוויר עם חיכוך גבוה בהרבה מזה של כדור גולף, בעיקר משום שכדורי גולף הם בדרך כלל עגולים, וגם חסרי רגליים. קרפדות לא עפות כה רחוק ולא מתגלגלות יותר מפעם או פעמיים כשהן נוחתות. למרות זאת, בעזרת האיירון-9 של בוב מצאתי במהרה את הטווח הנכון, לאחר שהטלתי כמה קרפדות דשנות על גגון של חלון במרחק שני בתים משם. אפילו ממרחק כזה יכולנו לשמוע את הפולשות המרושעות מדדות על גבי האלומיניום הדקיק ואז צונחות בנפילה חופשית אל החצר האחורית של מארחיהן החדשים.

קרוב לוודאי שט?ה?ר?נים לא יחשיבו שיגור קרפדות בחסות החשכה כמשחק גולף אמתי, אך למען הדיוק יש לציין שאותו לילה חבטתי חמש, אולי שש חבטות, וכולן הנחיתו את מטענן במקום בו אמור היה לנחות. הפעם הבאה שבה נגעתי במחבט היתה באוגוסט 1977, כשהייתי בחופשה באשוויל, צפון קרוליינה. היה זה טיול יוצא דופן בשל שתי סיבות: באותו שבוע מת אלוויס פרסלי, ואני טעמתי בפעם הראשונה (והאחרונה) אלכוהול מזיקוק ביתי. למרות זאת לא הייתי באבל וגם לא שתוי כשליוויתי חבר למגרש האימונים העירוני, שאותו קצצתי לרצועות של גושי דשא מעופפים בעזרת מחבטים מושאלים.

בתקופה שבה כפיתי על עצמי פרישה, המשכתי לעקוב אחרי הביצועים של המקצוענים. וב-1978 נכחתי ב"ג'קי גליסון קלאסיק" בלאודרהיל. אותו אחר צהריים ישבתי ביציע, וניקלאס ביצע חמישה ברדים ברצף בדרכו לניצחון. יכולתו הבלתי-נתפסת חיזקה את החלטתי שעליי לעזוב את המשחק; הסיבה היחידה שבגללה אהיה על מגרש גולף, החלטתי, היא כדי לצפות באלה שיודעים לשחק.

ואז, בנובמבר 2002, מעדתי שוב, ולפתע מצאתי את עצמי נוסע על עגלת גולף אל עבר האבדון.

משחק כפול// קרל היאסן, בתרגום יורם ארנון, הוצאת ספרית מעריב 229 עמ'

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully