הריעו לגנבים: על "The King of Limbs" של רדיוהד

גם אם אלבומם החדש של רדיוהד לא נשמע כרגע כמו יצירה נצחית, הוא עדיין אלבום אוונגרד בליגת האלופות של המוזיקה. איל רוב עם מבט נוסף על האלבום השנוי במחלוקת

איל רוב

אחד הדברים המיידים שיכולים להרוג להקה הוא אלבום מופת. לא משנה כמה שנים ואלבומים אחר כך, אלבום כזה לעולם יהיה נקודת ההתייחסות המיידית והאבסולוטית לכל הבלחה מוזיקלית נוספת של הלהקה. גם אם ילכו רחוק לתוך אבסטרקט אוטיסטי או ישכשכו שוב במים הנמוכים החמימים של לעשות עוד מאותו דבר, תמיד יחפשו את השיר ההוא מהתקליט - מושלם ככל שיהיה - שלאף אחד, בטח לא לחברי הלהקה, יש עוד כוח לשמוע.

זה קרה ל-U2 עם אלבום ממנו לא הצליחו להתאושש יותר, לרד הוט צ'ילי פפרז ואתם מוזמנים להמשיך את הרשימה. מה ל"אכטונג בייבי" של בונו ושות' ולחבורה המפוהקת והמאד עשירה שהפכה להיות הלהקה ההרפתקנית ההיא? איפה הרד הוט של להיות יותר משוגע מריק רובין ומה שנהיה היום מחבורתו הרופסת של אקס נרקומן, באסיסט מופרע ומתופף עם הפרעת קשב? יותר טוב להישרף מאשר להיעלם לאט, אמר פעם ניל יאנג ואני אשכרה לא יודע מה עדיף - לגמור כמו קוביין וג'ון פרושיאנטה או כמו בונו ואנתוני קידיס. תודה לאל, כמובן שאני גם לא אדע.

עוד בוואלה! NEWS

איך מוותרים על סוכר בקפה, בלי לוותר על הטעם?

לכתבה המלאה
לאיפה נעלם הלהט שלהם? U2 (צילום: GettyImages)

לרדיוהד, להקה שחולקת פחות או יותר תקופה משותפת עם שתי המפלצות שתוארו לעיל, היו את כל הנתונים להפוך לגרוטסקה מהזן הגרוע ביותר, מפלצת תהילה משומנת ושמנה שלא רוצה – לא יעזור כלום – לזוז ממקומה וחושבת שהיא מה-זה מפחידה. אבל לרדיוהד קרה משהו מאז אותו אלבום, "OK Computer". נפתחו להם האוזניים. במקרה הייחודי שלהם, ההצלחה האומנותית, מסחרית וכל הוואג'רס שמגיעה איתה אכן עשתה להם את המוות בהתחלה והסרט התיעודי "Meeting People Is Easy" מראה את זה במדויק. עם זאת, בעזרת התכנסות נדירה בעצמם בשילוב רגש, אינטלקט והרחבת יריעת ההשפעות עליהם, הם הצליחו לעבור את המדוכה הזאת רק בשביל לצאת עוד יותר גדולים עם אלבומים קשים לעיכול כמו "Kid A" וזה האחרון שלהם עד לשבוע שעבר, "In Rainbows".

שני האלבומים האלו הם יצירות מופת הרפקתניות ונדירות שהצליחו, מעשה שטן, להיות קאנוניות. האחרון החזיק אצלי 4 שנים ועבר איתי 3 אייפודים. קשה לי להיזכר באלבום אחר מהעשור החולף שהוכתר כמאסטרפיס אשר החזיק כזה זמן נצח במונחי המציאות המוזיקלית הנפלאה והמגוונת דהיום, מציאות אשר בד בבד עם ההיצע המוזיקלי הגדול ביותר שהאנושות ידעה, גידלה גם מציאות של מקומות קנטרנים ורעשניים, בה בזים למושגים כמו היסטוריה, מרחקים, ציפייה ובטח ללהקה שלא פועלת לפי חוקי הבלוג דה ז'ור, אלא עושה מוזיקה ולא ממציאה עוד ז'אנר.

שרד שלושה אייפודים. עטיפת האלבום "In Rainbows" (צילום: מערכת וואלה! NEWS, דיפולט)

רדיוהד, אם להידרש לקלישאה נוספת אודותם, עושה מוזיקה למרחקים ארוכים, כזו שמחזיקה יותר מקליפ וחצי ולא נעלמת לעולמי עד בגלילה הקרובה למקום בלוגכם ברשת. כבר כמה שנים טובות שהמוזיקה של החבורה מאוקספורד דורשת את ליטרת הבשר שלה בהאזנה, בפנאי, בשקט. הרבה שקט צריך כדי להקשיב לתקליטים שלהם. כמו על "Kid A", גם על "In Rainbows", אמרו עם יציאתו שאין פה יותר מאשר "All I Need" ובסוף האלבום הזה כיכב בצדק ברשימות העשור, בד"כ במקומות עליהם מקבלים מדליה. בהאזנות רבות ל- "The Kings Of Limbs" קשה לדמיין איך האלבום הצנוע, הקטן, היותר מדי מכונס בעצמו יעשה כזו מהפיכה כקודמו.

גם הפעם, כמו כל אלבום של רדיוהד, זה מתחיל ברף ציפיות בלתי הגיוני, ממשיך עם תמיהה אופיינית להאזנות הראשונות ומכאן כל אחד לוקח את זה לכיוונים לגיטימיים או של שעמום או של פענוח חסר רחמים ארוך, אך מתגמל בסופו של אותם רבדים מוזיקליים שמותכים ומרוקעים אחד לשני בצפיפות שמקשה על הנשימה. לעזאזל, גם על האלבום הזה יש לכתוב רק לאחר שלושה חודשים, אך היום בקושי נותנים שלושה ימים ועל כן עלי לסייג את כל מה שכתוב מנקודה זו ואילך. ואם יש משהו שהדיסקוגרפיה המפוארת של הלהקה הזו עושה טוב יותר מהמוזיקה, זה שהיא מלמדת אותנו שיעור בסבלנות.

שיעור גדול בסבלנות. עטיפת האלבום "The King of Limbs" (צילום: פסטיבל הקולנוע ירושלים)

בצדק כתב כאן אלון עוזיאל שרדיוהד לא מחדשים מאומה באלבום הזה. הוא ניסח את זה במדויק במשפט – "לא מבריק, יפה". אלו בדיוק שלוש המילים שקופצות לראש בהאזנות חוזרות ונשנות לאלבום הזה. הסאונד של האלבום סב סביב הציר של "Reckoner" מאלבום הקודם ולמעשה מהדהד אותו בשמונת השירים ו-37 דקות. נייג'ל גודריץ', המפיק הקבוע שלהם והחבר השישי בלהקה, הצניע את נוכחותו באלבום ובהאזנות ראשונות הסאונד של האלבום נשמע רזה, לעיתים חסר תנופה, מרוחק וכן, לפרקים מרוחק מדי עד שעמום.

אבל עדיין, גם היום, הנוכחות הקולית של טום יורק היא בגדר נס. מזה אף אחד לא יתרגש. ויורק, אדם שמותח את הקול שלו עד לשמיים ומוריד אותו, לעיתים בשיר אחד, גם לתהומות שאול, הוא זמר הסול הלבן הטוב ביותר שחי כיום. הוא פשוט שר ומשחרר את נשמתו המיוסרת , ההרפתקנית וחסרת המנוחה, זו שלעולם לא מרוצה. "מייבבת", כינוי גנאי שמודבק לעתים לשירה של יורק, הוא שם תואר שאפשר להגיד על כל שיר סול טוב שנכתב אי פעם.

לצד זאת, חבריו של יורק ידעו לברוא סביבו יקומים מוזיקליים מגוונים ושנונים כדי לעוף עליהם. אם יש חולשה עיקרית לאלבום הזה שמזדקרת מבעד לאחידות המסוימת שלו, היא החשש שמקבל אופי של עובדה, כי מה שזה הוא מה שזה. רדיוהד היו תמיד להקה של סאבטקסט מוסיקלי.ב-Limbs ישנה תחושה של רישום. יפה, מרגש אך חסר תנופה כדי להחזיק על עצמו מסגרת כבדה כל כך כמו התואר "האלבום חדש של רדיוהד".

נוכחות שהיא בגדר נס. טום יורק (צילום: GettyImages, Michael Buckner)

הפתיחה, למרות הכל, מעולה. השיר הראשון, "Bloom" מבליט את הכלי הבולט של האלבום, זוג מקלות התופים ותכנותים. זהו קצב היפנוטי, אך לא במובן של גרוב אלא כזה המשמש למעמד כישופי הרבה בזכות שבירות הגליצ'ים הקטנות והמאופקות שבו. התופים מורגשים אך עדיין ממוקמים בחלק האחורי של הסאונד ומאפשרים ליורק לרחף כמו שהוא אוהב, עם משיכות ההברה האחרונה עד להתפקע. החצוצרות וליין הבס, שלקוח היישר מאלבומי הסיסקטיז המאוחרים של מיילס דיוויס, מבריגים עוד יותר את האקספרימנטליות של "On The Corner" של גאון הג'אז לתוך המוזיקה של רדיוהד, די בדומה למה שעשו באלבום "Hail To The Thief".

אה, ואין גיטרות. שוב. הן מגיעות בשיר הבא, בדו שיח המפורסם בין ג'וני גרינווד (הגאון המוסיקלי והחתיך של הלהקה) ובין אד אובריאן, שיח שהוא אחד מסימני ההיכר של רדיוהד. גם כאן, גודריץ' מצניע, שלא לומר מפנה מקום. הוא מנטרל עומסים שהפכו את "Reckoner" למה שהוא ומשאיר אותנו עם הרבה אוויר לנשום ורק לקראת סוף השיר האפלה מגיחה לשניות קצרות ומשמעותיות. ניטרול זה אולי יוצר את תחושת הרישום שיש בתקליט הזה. תחושה שמקבלת אישוש נוסף עם "Little By Little", השיר הכי "In Rainbows" שיש כאן, עד כדי שיש חשד סביר שיש כאן מעשה השיר "Nude" מהאלבום הקודם, כלומר שארית שלא מצאה את מקומה במאגר השלם. עדיין, כמו "Nude", מדובר בשיר תלוש ויפהפה, אך בהקשר של האלבום הזה אולי הוא שלם מדי ביחס לאחרים.

זהו גם המקרה של "Lotus Flower", שיר שטום יורק כבר מופיע איתו סולו יותר משנתיים ומשמש באלבום הזה כעוגן, די בדומה ל- "All I Need". השיר הקליט יחסית, עם ליין בס שמרים את הראש, שירה קוהרנטית ושורה אחת בלתי ניתנת לוויכוח כמו "I will sneak myself Into your pocket, invisible do what you want". יורק תמיד הצטיין בלעמת עצמו, ספון יותר מאי פעם במכמניה של האשה הגדולה מהחלומות שלו. החלומות שהופכים לשירים האלו, שגדלים עליך כמו לוטוס – צמח מרהיב תלוש מגבעולו השקוע עמוק בתוך מים – וכמו "Feral" בו יורק חולק כבוד ללוטוס אחר, פליינג לוטוס, אשר לא יכול לעשות את המוסיקה שלו לולא רדיוהד של "Kid A" והחברה מ-Warp שהשפיעו עליהם.

לגדול כמו לוטוס. רדיוהד (צילום: GettyImages, Jim Dyson)

שלושת שיריו של האחרונים של האלבום סוגרים אותו מהר מדי. בלדת הפסנתר הקבועה מאבדת כאן מכוחה מהעובדה ששום המולה, מערבולת או סחרחרה מוזיקלית לא הטרימה אותה. "Codex" אכן פותח את מחילות העין ונותן עבודה על בלוטות הדמעה והרגש; אך שוב, בכל תקליט של רדיוהד המיקום של שירים כאלו הוא זה שטען אותם בכוח נוסף. כאן זה נשמע עוד מאותו דבר.

אפשר לומר דבר זהה גם על השיר הבא אחריו, אך הסאונד שלו שנשמע כמו הג'ונגל בסצנת הפתיחה של "אפוקליפסה עכשיו" שנייה לפני שהמטוס הנחית את הנאפלם: שקט מלא רחשים, שלווה טורדנית ותחושה עמומה שמשהו נורא ועצום עומד לקרוא. באלבום הזה זה לא קורה. אין את הרגע הזה שגורם לך לזכור אותו מבעד לדיסקוגרפיה המפוארת והנדירה של הלהקה הזו. אך עדיין, רדיוהד - ללא ספק הלהקה הגדולה בעולם כבר יותר מדי זמן – חותכת לכיוונים שהם רק שלה. אלו כיוונים אמיצים, לא תמיד מתקשרים, אך בשורה התחתונה, אלבום כמו "Kings Of Limbs" בכל קנה מידה שהוא, כל שכן בליגת האלופות, יכול להיחשב אוונגרד.

הישגם הגדול ביותר של רדיוהד עם האלבום הזה היא העובדה שהם ממשיכים לעשות מה שהם רוצים ולא מה שמצפים מהם. לא תמיד זה מצליח. במקרה זה התוצאה היא אלבום יפה, מרגש לפרקים, אך לא כזה שתעביר איתו את שלוש השנים הבאות. ובכל זאת, נדבר עליו כולנו עוד שלושה חודשים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully