גברים מקצוענים: על האלבומים של סינרגיה, הקולקטיב, המועדון

אמנם העונה החדשה של "ארץ נהדרת" מסתמנת כחלשה ביותר של התוכנית מבין שמונה עונותיה, אולם רבים נתפסו למערכוני להקת "אפליקציה", הרכב הרוק-שמאלץ שמובילים אסי כהן ומאור כהן בכישרון רב, בין שירים על רכב חברה ועד קרע בין שני חברים, האחד זוכה לקחת בחורה מהבר הביתה והשני נותר שם לשטוף כלים כי אין לו שקל.

אמנם אפליקציה נתפסת כבדיחה מוצלחת על להקת רוק כבד לכאורה לבורגנים עם אפיל מגוחך וטקסטים מגוחכים עוד יותר, אבל למעשה אפליקציה היא חיקוי מושלם, כמעט מצמית, של סינרגיה, כולל הדמיון הפיזי שיש בין הדמויות של כהן & כהן לרון הופמן ורועי גפן, המוזיקאים המובילים של הלהקה.

אלא ש"ארץ נהדרת", ולא בפעם הראשונה, מעט מאחרים בטיפול בטרנד: מאז "מרגיש אחר" ב-2006, סינרגיה היא כבר לא להקת רוק המצליחה שהיתה, עם להיטים אימתניים כמו "אשם" ו"מרגיש אחר"; אלבומם הבא, "השתקפות" זכה לתהודה פחותה בהרבה והמיני-אלבום עם רמי קליינשטיין ייצר באז תקשורתי ואחלה גיג להופעות סגורות, אבל לא שחזר את ההישגים של "מרגיש אחר".

אבל כאן, באותו מזל לא ייאמן שיש רק ל"ארץ נהדרת" ולזכיינית קשת שמשדרת אותה, סינרגיה החליטו לחזור בדיוק עכשיו עם אלבום חדש, "חתום באש", שהופך את החיקוי של אפליקציה לרלוונטי, למי שיאזין לחומרים החדשים של הלהקה. שוב אותה הפקת נו-מטאל עם חיקויי Evanescence קשים ("Falling", "אחכה לך") שמנסים ללחוץ על הכפתורים המלודיים של הקהל הישראלי, שכמו מקבילו האמריקאי מאמין שהגודל קובע.

בהקשר הזה, לרון הופמן יש את הקול המושלם להוביל להקה כמו סינרגיה, אבל אין לה ולו במעט משאר הרוח שיש בשירים כמו "My Immortal" העל-זמני של אוונסנס ובוודאי לא מהטירוף של הרכבים כמו סיסטם אוף א-דאון, העוף המוזר של הז'אנר. למעשה, הנו-מטאל/ז'אנר היהודים בעצם כבר לא ממש רלוונטי מלבד לינקין פארק, שבעצמה נפרדה ממנו באלבומה האחרון. גם הכתיבה העורגת והנמרחת של חברי הלהקה, לצד הטקסטים השטוחים להפליא של הסופר אשכול נבו ("אם רק תרצי/שכל זה ייגמר/מה שתרצי אני אומר") לא מצליחה לסחוף כפי שקיטש אמור לעשות.

לכן נראה שמה שיציל את הקריירה של סינרגיה זה סוג של שיתוף פעולה מפתיע, שייקח אותה למקומות חדשים, יוציא אותה מהרצינות התהומית ויעניק לה הקשר חדש. ביצוע משותף עם להקת אפליקציה תהיה התחלה לא רעה ועם הרייטינג של "ארץ נהדרת", זה עוד יכול להרים את המכירות.

סינרגיה, "חתום באש", הוצאה עצמית

גם הקולקטיב (Acollective בלעז) לקחו את עצמם בעבר ברצינות תהומית, שבדרך כלל מתאימה להרכב אינדי שמורכב מכל כך הרבה משתתפים; רק כדי להוציא מכל אחד מהם צליל שבסופו של דבר יישמע קוהרנטי, צריך להיות מגשר ולא מוזיקאי. לא שהיו חסרים קטעי הומור באלבומים קודמים שלהם ("מה'כפת לך?, תעשה שלום", למשל, מהאלבום הקודם), אבל הם סבלו מאותה אווירה חמורת סבר שהופכת כל בדיחה למועקה.

לכן הדבר הכי משמח ב-"Onwards" - האלבום החמישי למעשה של החבורה - הוא שהקולקטיב נכנסו לאיזון: הרצון לרגש ולהותיר רושם עדיין שם, אבל מדד ההיסטריה והאינטנסיביות תפס פרופורציות נכונות, מה שמאפשר לשירים שבו להחליק בגרון במקום להיתקע בו. "A Better Man", הסינגל השני מתוך האלבום למשל, הוא דוגמה מצוינת: הגיטרות שבו תומכות היטב את ההגשה האמוציונלית שמעבירה סיפור שבסיסו הטוב ובזכות ניסיון ועבודה חכמה באולפן הופך לשיר שכיף לזמזם. "Stolen Goods", הבא אחריו באלבום, מעלה הילוך מבחינת האינטנסיביות, אבל לא קורס בזכות סי-פארט משחרר.

"Onwards" כולו נע סגנונית בין שני השירים שלעיל והתוצאה היא האלבום הטוב ביותר של הקולקטיב, בקלות. אפשר וצריך לייחס חלק מרכזי מכך להפקה המוזיקלית של כריס שואו, אחד שראה הכל ועצם ההחלטה שלו לעבוד עם הקולקטיב מעידה על כישרון מאד גדול ששווה את הזמן שלו. אבל בו בזמן, אי אפשר שלא להעריך את חברי ההרכב, בהם מוזיקאים שכבר הוכיחו את עצמם באלבומי סולו מעניינים (עידן רבינוביץ' ורועי ריק, כותבי השירים בהרכב) וגיטריסט ענק (יוסי מזרחי) על כברת הדרך האמנותית שעברו כדי להגיע לאלבום שיכול לייצג אותם היטב בדרך למטרת העל שלהם, כלומר קריירה בינלאומית.

הקולקטיב, "Onwards" (לייבל: מונוקרייב, הוצאה: היי פידלטי)

אחד הזיכרונות היפים שכל מי שחי את האינדי הישראלי שומר לעצמו היו ההופעות של להקת פאנקייק. אחת זכורה במיוחד היתה בפסטיבל ניצנים הראשון, מתישהו ב-2001. הפסטיבל נמשך יומיים ובבוקר היום השני עלתה פאנקייק (רועי דותן, יונתן חרפק ויונתן גת, היום במונוטוניקס) והפציצה בלהיטי Pאנק-פופ מושלמים כמו "מכורה לטיפה המרה" המושלם ו"סרטי נעורים" וכל הג'יפה שיכולה להידבק לגוף בחוף באיזור השפלה בחמסין יולי-אוגוסט הפכה לנקטר.

כמעט עשור אחר כך פאנקייק התפזרה לכל עבר, אחרי התפרקותו העצובה של הלייבל פאסט מיוזיק וסגירת מועדון הבית, "הפטיפון". יונתן גת איבד אמון בסצנה ויחד עם הסנדק שלה, עמי שלו, הלך לפרק במות באירופה וארה"ב ואילו דותן וחרפק נשארו בארץ והקימו את המועדון – גרסה מרוככת משהו של פאנקייק, שפונה יותר לכיוון הפופ מל-Pאנק, אבל כזו שרוח הדיסטורשן והנעורים עדיין שורה עליה.

כך, הדבר הראשון שמשמח באלבום הזה הוא העטיפה, עליה מתנוססים בקבוק בירה ושלוש כוסות צ'ייסר, כדי להיכנס לאווירה. התודה הראשונה בחוברת האלבום מוקדשת לבר שאירח את החברים וכנראה גם העניק השראה לרוב השירים שבו, שעוסקים בינו לבינה ובאלכוהול שביניהם. זה דבר מצוין ובסופו של דבר, הבכורה של המועדון היא כיפית ומתגלגלת, דרך מצוינת להעביר קצת יותר מחצי שעה של רוק ישראלי מקורי שנמצא עם אוזן אחת בלונדון וניו יורק של הסטרוקס ובאוזן השנייה מחפש מה לאכול ב-4:30 לפנות בוקר ברחוב לילינבלום. ראוי לציין את "על הספה", שיר שמתאר יפה את הטמטום שיש בניסיון להצליח מוזיקלית בישראל עם משהו שחורג מהקו שבין אברהם טל לאייל גולן.

הנקודות היחידות לשיפור באלבום הן שונות, אבל תלויות ככל הנראה זו בזו: ראשית, הסולן רועי דותן אולי צריך לעבור לוויסקי כדי לבגר את הגרון שלו ולהעביר את המסר החופשי והמעניין של המועדון לפסים מבוגרים יותר; במקביל, אפשר להיפטר קצת מהטון האינפנטילי שדבוק לטקסטים, כי אם יש משהו שלמדנו מהאלבום האחרון של הארקטיק מאנקיז, למשל, הוא שאפשר להיות גם משורר וגם רוקר-זיין (מטפורית) שלא רואה ממטר. חוץ מזה, מלאו את הכוס ובחנו את עצמכם – אם תוך כדי סיבוב אחד של האלבום פירקתם ליטר בירה בלי להרגיש, מצב האלבום לא רע בכלל.

המועדון, "המועדון" (הוצאת עצמית, הפצה: היי פידלטי)