הבל היופי: על הסרט "ביותיפול"

לאחר "בבל" חוזר הבמאי אלחנדרו גונזלס איניאריטו לאוסקר, והפעם הוא לוקח איתו גם את הכוכב חבייר ברדם. חבל רק שהסרט שלהם, הדרמה המייסרת "ביותיפול", רחוק מלהרשים

ביום ראשון הקרוב יתייצב אלחנדרו גונזלס איניאריטו לטקס האוסקר ויקווה לזכות בפסלון לסרט הזר הטוב ביותר על הדרמה האחרונה שלו, "ביתיופול".

המעמד הזה אינו זר לבמאי המקסיקני: הוא כבר היה מועמד לפרס לפני עשר שנים בדיוק על "אהבה נושכת". עבודת הביכורים של הקולנוען הלטיני אמנם לא נגעה בזהב בסופו של דבר, אבל רשמה הישג ארוך טווח ובראה תת-ז'אנר שלם: דרמות המצליבות בין כמה שיותר עלילות, שלא בהכרח מתרחשות באותו זמן ובאותו מקום, אבל כרוכות יחדיו בידי איזושהי מצוקה אוניברסלית. המבנה הסיפורי הזה חצה את גבולות הקולנוע המקסיקני ועמד גם בבסיס "התרסקות", שארבע שנים לאחר מכן הצליח איפה שאיניאריטו נפל ולקח את האוסקר, והגיע עד הקולנוע הישראלי, למשל ב"שנת אפס" של יוסף פיצ'חדזה, שהיה מעין תשובה תל-אביבית ל"אהבה נושכת".

איניאריטו עצמו, כיאה לאבי הסגנון הנרטיבי הזה, שמר לו נאמנות גם בשני סרטיו הבאים, "21 גרם" ו"בבל", אבל ב"ביותיפול" הוא הבטיח להתחיל להתנער ממנו סוף כל סוף. במקרה זה, הדרמה אינה מציגה שורה ארוכה של דמויות כי אם גיבור מרכזי אחד בלבד, גבר תושב ברצלונה בשם אוסבל (חבייר ברדם, שמועמד אף הוא לאוסקר) שכל צרות העולם נופלות עליו, והיא נצמדת אך ורק לנקודת המבט שלו ומתלווה אליו בניסיונו לגאול את נשמתו רגע לפני שימות מסרטן כרוני.

והמחיר מפתיע

בפחות מחצי שעה יש לכם פתרון מדוייק לכאבי רגליים וגב

לכתבה המלאה
משתין עלינו בקשת. מתוך "ביותיפול" (צילום: פסטיבל הקולנוע ירושלים)

אך אף שזהו לכאורה שינוי כיוון ביצירה של איניאריטו, עדיין מתקבלת התחושה שהבמאי שוב עושה כאן אותו סרט בפעם הרביעית. נכון, התסריט בנוי בצורה אחרת, וזו הפעם הראשונה שהוא מצלם בספרד וגם ראשיתו של שיתוף פעולה עם ברדם, אולי גדול השחקנים דוברי הספרדית בימינו, ובכל זאת, כל הדברים שאפיינו את איניאריטו חוזרים כאן, במנה גדושה מאי פעם.

אחרי הכל, גם אם סימן ההיכר הבולט ביותר שלו היה ריבוי קווי העלילה, הרי שאיניאריטו מתאפיין דווקא בכמה שטיקים אחרים – מניפולציות רגשיות, התענגות גרפית על ייסורים גופניים, נפח מלא פאתוס וסמליות נוצרית. כל אלה חוזרים גם כאן וביתר שאת, כך שלמרות השינוי הקוסמטי במבנה התסריט, כל מה שהרתיע בסרטיו הקודמים של הבמאי שב להטריד גם כאן.

העשייה של איניאירטו מעוררת מידה של עוינות דווקא בגלל הכישרון הרב שלו. "ביתיפול" מוכיח מחדש כי הוא אחד מן המאסטרים העכשוויים של המסך הגדול, ויש לו שליטה מוחלטת בכל אמצעי המבע והבנה מושלמת של יכולות הניצול שלהם. וכך, השילוב בין הצילום בצבעים עזים, תנועות המצלמה הסוחפות, העריכה המטלטלת, המטען הטרגי שנלווה לכל רגע ורגע ותצוגת המשחק של ברדם יוצרות חוויה בסדר גודל אופראי. חוויה זו היתה יכולה לסחוף לחלוטין את הצופה, אילולא היתה מעוררת בו סלידה בשל כל אותם מאפיינים מניפולטיביים, צדקניים וכמעט פורנוגרפיים שאיניאריטו רק הולך ומסגנן.

אורגיה של אומללות. מתוך "ביותיפול" (צילום: מערכת וואלה! NEWS, דיפולט)

למעשה, הבמאי אינו בוחל באף אמצעי כדי לפאר את אורגיית האומללות שלו. בין השאר, הוא מקפיד לחזור שוב ושוב לשתן האדום שמטיל הגיבור בשל מכאוביו הפיזיים. אפשר היה להראות את השתן הזה בהרף-עין ואפשר גם היה לא להציג אותו בכלל, אבל איניאריטו מתעקש להזרים אותו עוד ועוד לתוך המסך, בידיעה ברורה שהדבר יעורר מחדש תגובות קשות אצל הצופים.

אפשר לומר שהוא עושה זאת כדי להעצים את האמינות של המתואר בסרט וכדי להגביר את ההזדהות של הקהל עם הדמות הראשית, אבל הרי עצם המהות שלה לא מאפשר זאת. העיצוב של אוסבל לאורך הדרך כקדוש מעונה וכמקבילה מודרנית של ישו אמנם מעמיק את הממד האלגורי של הסרט, אבל מנכר את הגיבור מן הקהל – הוא לא אחד משלנו, אנחנו לא באמת יכולים להיות קרובים אליו, וכל מה שנותר הוא לצפות בו סובל ולצקצק בלשון. לפיכך, כל מסמר נוסף שתוקע איניאריטו בצלב הקולנועי הזה לא נועד להגדיל את עוצמות הרגש שבו, כי אם להכפיל את כמות הצקצוקים בלשון שהוא מייצר.

אם כך, עוד יותר משלוש עבודותיו הקודמות, "ביותיפול" נותר חוויה מרוחקת לחלוטין, והמוסר הכפול שלו משתמע כבר משמו: היופי שבו הוא אסתטיזציה של הכיעור, וההנאה של הצופים היא על חשבון סבל של הדמויות.

דורש מאיתנו להגיש את הלחי השנייה, אבל לא נותן סיבה מלכתחילה להגיש את הראשונה. מתוך "ביותיפול" (צילום: מערכת וואלה! NEWS, דיפולט)

חמור מכך, איניאריטו מבקש מכל מי שהצטרף למסע הקולנועי שלו לסלוח ללא הרף על כמעט כל דבר אפשרי – למחול למהלכים העלילתיים המופרכים, למחול לבוטות לא מחויבות המציאות ולמחול לקלילות שבה נמחקים החטאים של הדמויות, והכל בגלל שנקודת המוצא היתה שתמיד צריך להגיש את הלחי השנייה.

הבעיה היא שמלכתחילה לא ניתנה לנו שום סיבה להגיש גם את הלחי הראשונה. איניאריטו מאוהב בקולנוע ומאוהב ביכולת שלו להמם את הקהל, אבל גם לאחר שהשתחרר מרסן המגבלות התסריטאיות של עבודותיו הקודמות, הוא עדיין לא למד לאהוב את הדמויות שלו, ולכן קשה לאהוב אותם או אותו בחזרה. הבמאי המקסיקני מומחה בהרבה דברים, אבל יותר מכל הוא מיטיב לקחת אנשים טובים שקורים להם דברים רעים ולעשות מזה סרט רע.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully