נא בעין: על האלבום של Beady Eye של ליאם גאלאגר ונגני אואזיס

באוגוסט 2009 הודיע נואל גאלאגר שהוא פורש מאואזיס, בעקבות עוד מריבה מכוערת עם אחיו ליאם. ליאם, מצדו, החליט להמשיך עם שלושת החברים שניגנו בלהקה באותה תקופה: גאם (ג, לא ג') ארצ'ר, אנדי בל, שהתפרסם בתחילת הניינטיז בלהקת השו-גייז Ride ואחר כך הקים את Hurricane #1, וכריס שארוק. ההחלטה לוותה בשתי שאלות מרכזיות: א. האם ההרכב החדש ימשיך לפעול תחת השם אואזיס או שיהיה לו שם חדש? ב. האם ליאם יכול להסתדר מבחינה מוזיקלית בלי אחיו הבכור, הידוע בתור כותב השירים המוכשר במשפחה?

לקח קצת זמן, אבל עכשיו יש לנו תשובות לשתי השאלות האלה. אואזיס מינוס נואל כבר לא נקראים אואזיס אלא Beady Eye, ואם לשפוט על פי אלבום הבכורה של ההרכב, "Different Gear, Still Speeding", שיוצא באנגליה באופן רשמי מחר (שני), אז כן – ליאם מסתדר בסדר גמור גם בלי נואל. מי היה מאמין?

את כל שירי האלבום כתב ליאם ביחד עם ארצ'ר ובל, וכנגד כל הסיכויים וההגיון הבריא, התוצאה היא הרבה יותר מוצלחת מכל מה שאואזיס עשו בעשור האחרון לקיומם. נכון שהאלבומים האחרונים של אואזיס היו אשפה מוזיקלית, אבל זה רק העלה את הסבירות שאלבום של ליאם בלי נואל יהיה עוד יותר נורא. ולמרבה ההפתעה – זה ממש לא המצב.

למרות שאופנתי לזלזל באואזיס, ועל אף שמרבית אלבומיהם באמת לא משהו, כבודו של אלבומם הראשון במקומו מונח. אם תשאלו אותי, "Definitely Maybe", שיצא בקיץ 94', הוא אחד האלבומים הטובים ביותר של שנות התשעים ואלבום הרוק הבריטי הגדול ביותר בעשרים השנה האחרונות. זה אלבום שכל שיר בו חגג את הנעורים. היום ליאם גאלאגר אמנם כבר מתקרב לגיל ארבעים, אבל בבידי איי הוא מפגין התלהבות; התכוונות ומחויבות שלא הרגשנו ממנו ממש מזמן. פחות או יותר מאז.

אין ספק שגאלאגר שוב בפורמה. הביטחון שלו בבידי איי מוחלט, וניכר כי הכוונות שלו יומרניות כתמיד. כפי שניתן לראות, בין היתר, בצילומי האופנה המקדמים את מותג אופנת הגברים שלו, "פריטי גרין", הוא נראה מיליון דולר והודות למפיק סטיב ליליווייט (U2, מוריסי, טוקינג הדז, סוזי והבנשיז, XTC וכו'), שהפיק את "Different Gear, Still Speeding", הוא גם נשמע מיליון דולר.

למרות זאת, אף אחד משלושת הסינגלים של בידי איי לא זכו להצלחה מסחררת. הסינגל הראשון, "Bring the Light", הגיע למקום ה-61 במצעד הבריטי. השיר זכה לביקורות פושרות, אבל היה נחמד לשמוע את ליאם מתרחק מסאונד הגיטרות הכבד של אואזיס לטובת שיר מבוסס פסנתר, שמזכיר את ההונקי-טונק של "Rocks Off" של הסטונז או את "Back In The USSR" של הביטלס.

מה שלא אומר, אגב, שחסר באלבום של בידי איי גיטרות גדולות. כמו אלה בסינגל השני, "Four Letter Word" האגרסיבי, שגם נבחר לפתוח את האלבום. זהו אחד השירים שהכי דומים לאואזיס, ולמרות זאת, הוא נכשל מסחרית עוד יותר מקודמו, והזדחל בקושי למקום ה-114.

הסינגל השלישי, "The Roller" ההמנוני – חיקוי מרשים לבלדת מיד-טמפו של ג'ון לנון – שיפר במעט את המצב, אם כי לא בהרבה, כשהגיע למקום ה-31. שום טופ-10, אפילו לא טופ-20. לאדם כמו ליאם גאלאגר זאת בושה, אבל מצד שני, האלבום השלם מספיק ראוי כדי להצליח לתקן את המצב.

בגדול, בידי איי הם המשך ישיר של אואזיס: השיר "Standing on the Edge of the Noise" היה יכול להיות ב-"Definitely Maybe" ו-"Kill for a Dream" היה יכול להיות ב-"?(What's the Story (Morning Glory" – אלא שבידי איי לקחו את שליחות הרטרו של אואזיס עוד צעד אחד קדימה.

זה ניכר בעטיפות הסינגלים, שעושות מחווה לעטיפות קלאסיות משנות השישים, ובעטיפת האלבום הרטרו-מטורללת, שהיתה יכולה להיות לקוחה מאלבום של פראנק זאפה, נגיד. וזה ניכר גם בקליפים, המלאים ברקדניות גו-גו ומופעי לייט-שואו פסיכדליים. ובעוד האסתטיקה היא סיקסטיזית, ההפקה של ליליווייט לוקחת את האלבום לכיוון סבנטיזי. זה די סמלי שהשיר הסוגר את האלבום, "The Morning Son", התברך בהפקה בסגנון ELO – הביטלס של הסבנטיז.

גם בכתיבת השירים ובביצוע גולשים בידי איי מסוף שנות השישים לכיוון שנות השבעים. ההשפעה העיקרית הפעם היא לא הביטלס (אם כי בהחלט גם הם), אלא תקופת הסולו של ג'ון לנון, כשליאם שיכלל באלבום הזה את חיקוי הג'ון לנון שלו לדרגת אמנות.

קשה לייחס לאדם כמו ליאם גאלאגר חשיבה קונספטואלית, אבל מי יודע – אולי הוא החליט כאן החלטה מודעת שכשהוא יוצא לדרכו העצמאית, ללא נואל, הוא יעשה את זה כמו שלנון עשה כשהוא פנה לקריירת סולו, ללא מקרטני.

ואמנם, כאמור, ההשראה הדומיננטית באלבום היא לנון, אבל גאלאגר לא שכח גם תותחים כבדים אחרים מההיסטוריה של הפופ/רוק הבריטי. "Wind Up Dream" נשמע כמו שיר סטונז סבנטיזי עם שייקרים ומפוחית, ואפילו יש באלבום שיר אר אנ' בי סיקסטיזי א-לה The Who שקוראים לו "Beatles and Stones", בו מצהיר גאלאגר שבכוונתו "לעמוד במבחן הזמן כמו הביטלס והסטונז".

האנרגיה של השיר הזה, כמו גם של שירי בולדוזרים אחרים באלבום ("Four Letter Word" ,"Standing on the Edge of the Noise" ו-"Bring the Light") ממכרת. אבל דווקא השיר האיטי יחסית "Millionaire", שמזכיר את הרטרו ל-Byrds של להקות כמו הקוראל או ה-La’s, הוא השיר הכי יפה כאן.

היות שמדובר בליאם גאלאגר ולא ב-La’s (למרות שהמתופף של בידי איי, כריס שארוק, היה חבר ב-La’s למשך חמש דקות), "Millionaire" לא לוקח את הפסיכדליה עד הסוף ואחרי בית נהדר הוא משתפן, מתייפייף ופונה פתאום לכיוון פופי וביטלסי יותר. ובכל זאת, זה השיר היפה ביותר שיצא ממשפחת גאלאגר כבר הרבה מאוד שנים. מה גם שאחרי ששומעים את שש הדקות וארבעים השניות של "Wigwam" – סחבת עלק-פסיכדלית נוסח דה מיוזיק, והשיר החלש באלבום – אפשר רק לברך על ההחלטה של ליאם לא להגזים עם הפסיכדליה.

השיר ה"רציני" ביותר באלבום הוא הבלדה "The Beat Goes On", שמתחילה כמו "Don't Look Back in Anger". בשיר הזה מהרהר ליאם במותו שלו ובאיך יזכרו אותו אחרי שהמלאכים יאספו אותו לחיקם. אם לנון עוד היה בינינו, ספק אם ליאם היה חושב על דברים כאלה, אבל אם לנון נאסף אל אבותיו, ליאם מבין שיום אחד זה יקרה גם לו והוא מתנבא ש"יום אחד העולם כולו ישיר את שירי". אפילו נואל.

גם אם הטקסטים קלישאתיים ומטופשים (כפי שהם היו גם באואזיס) ואין כאן ולו צליל מקורי אחד, כמעט כל הקטעים באלבום הם שירי רטרו-פופ בריטיים יפים וראויים. חלקם אפילו מלהיבים, וזה לא משהו שאפשר להגיד על שיר של אואזיס שיצא אחרי 97'.

כך שבסופו של דבר, גם אם הוא רחוק מלהיות מושלם, האלבום של בידי איי הוא הפתעה משמחת. ברור שמי שמעולם לא אהב את אואזיס לא יאהב גם את זה, אבל במסגרת מגבלות הז'אנר והשארם הגאלאגרי החקייני, "Different Gear, Still Speeding" הוא אלבום ממש טוב. הפוטנציאל של ליאם לביזוי עצמי היה אדיר, ולא רק שזה לא קרה, הוא גם הצליח להוציא אלבום שיכול לסתום לאח שלו את הפה לכמה דקות. עכשיו הכדור במגרש של נואל.