האם חלום הוא שקר אם הוא לא מתגשם? כך שואל ברוס ספריגנסטין באחד הלהיטים היפים שלו, "The River", שמבוסס על סיפורם של אחותו ובעלה, אבל הפך בידיו של המוזיקאי למשל כל-אמריקאי. ספריגנסטין מדבר בו בקולו של גיסו, ושר על שתי תקופות זמן ביחסיו עם מי שהיתה יקירת לבו.
בתחילה, כשהיא עוד היתה בת שבע-עשרה, והכל נראה כל כך פשוט, הם היו נוסעים בלילות לעמק, והוא היה מחבק אותה בחוזקה כדי להרגיש כל נשימה שלה, והגוף שלה היה שזוף ורטוב, והנהר היה שוקק חיים. אבל אז היא נכנסה להריון, והם נאלצו להתחתן, והוא נדרש להכיר בעובדה שאין לו איך לפרנס אותה. ואז, כל הדברים שנראו חשובים התנדפו באוויר, ומעיין אהבתם התרוקן. היא מעמידה פנים שלא אכפת לה מכך, והוא מתנהג כאילו שהוא לא זוכר שהיה פעם טוב יותר. אבל האמת היא שהזיכרונות הם הדבר היחיד שנשאר לו, ובלילות הוא חוזר בהם לנהר, לחלום שהיה ונגוז. האם זיכרון הוא משהו שיש לך או משהו שאיבדת, שאל וודי אלן ב"אשה אחרת", וברוס ספרינגסטין ממחיש ב-"The River" כמה זו קושיה נכונה וכואבת.
מעבר להיותו נוגע כשלעצמו, שני דברים מייחדים את השיר הזה: ראשית, בהיפוך מוחלט לנורמות בתרבות המקומית, ספרינגסטין עוסק בשברונו של החלום האמריקאי ולא באישושו. שנית, גם כן בניגוד לנהוג בארצות הברית, הוא עוקב אחר שני גיבורים בני מעמד הפועלים. וכך, אפשר גם היה לקרוא לשיר "בלוז לכחולי הצווארון", ואפשר גם היה לקרוא לו "בלו ולנטיין".
והנה מגיע לבתי הקולנוע סרט בשם הזה, והוא מעמיד במרכזו את שני המאפיינים הנדירים שהיו קיימים עד עתה כמעט רק אצל אליל הרוק. בדומה ל-"The River", גם הוא עוסק בשני פשוטי עם, אחות בשם סינדי (מישל וויליאמס, שמועמדת לאוסקר על משחקה) וצבע אנטי-קפיטליסט בשם דין (ריאן גוסלינג), שאפילו מעז להצהיר כי אין לו עניין להתקדם מקצועית, מפני שכל מה שהוא רוצה זה להיות עם אשתו וילדיו. כמו בשיר של ספרינגסטין, גם שני גיבורי הסרט אוהבים בצעירותם בתשוקה רבה, אבל ברגע שבו הם יוצאים לממש את החלום האמריקאי ולהקים משפחה יציבה ומאושרת, האהבה דועכת ודועכת עד שהיא מתנדפת. וזה קורה מאותה סיבה פשוטה שרוב החלומות נשברים - פשוט כי המציאות התערבה בדרך.
התסריטאי-במאי הטירון דרק סיאנפראנס מנסה להבין איך זה קרה, ובכך הוא פולש למחוזות שקולנוענים רבים כבר טיילו בהם בעבר. אחרי הכל, לא מעט סרטים, מ"בגידה" שכתב הרולד פינטר ועד "5X2" של פרנסואה אוזון, דנו בשאלה למה זוגות נפרדים ויתרה מכך, מדוע כמעט אף פעם הם אפילו לא אומרים להתראות כמו שצריך. אך "בלו ולנטיין" מצליח לבדל את עצמו מכל היצירות שקדמו לו.
ראשית כל, הוא עושה זאת בגלל אותו קונטקסט חברתי מופגן שבו הוא ממקם את עצמו. לא פחות חשוב מכך, הוא מתבלט גם בגלל המבנה שלו. עד עתה, רוב היצירות הקולנועיות שעסקו בהתפוררות של זוגיות טיפלו בנושא באחת משתי הדרכים: או שהם הציגו את הסיפור מההתחלה לסוף, או שהם הפכו את הסדר ופרשו אותו מנקודת הסיום לנקודת המוצא. לעומת זאת, "בלו ולנטיין" מערבב בין שתי הצורות הסיפוריות הללו. הוא מזגזג בין שתי נקודות זמן שונות, ומתאר בד בבד איך סידני ודין הולכים ומתקרבים וכיצד הם הולכים ומתרחקים. כולנו כבר שמענו את הקלישאה "דק הגבול בין אהבה ושנאה", אבל רק ההקבלה של הסרט בין ההתקרבות להתרחקות מאפשרת להמחיש למה בדיוק הכוונה.
המוחשיות היא בכלל המעלה העיקרית של הסרט, והיא מאפשרת לו להיות הכי אמיתי שהקולנוע רק יכול. הכל מרגיש כמו האמת כאן: עבודת הצילום אינה מקובעת על תמונת מציאות אחת, אלא מחליפה בין דימויים מסוגננים ומחוספסים כדי להחצין את המתחולל בנשמות הגיבורים. הסיטואציות והדיאלוגים נראים ונשמעים יומיומיים, לא בצורה המעושה של המושג, כי אם במובן מעורר ההזדהות שלו, והצופים ממש מרגישים כאילו שהם בסלון של הדמויות הראשיות, או אפילו שהם הגיבורים בעצמם.
נוסף לכך, וויליאמס וגוסלינג מעצבים את הדמויות שלהם בצורה טבעית הרבה יותר ממה שכוכבים הוליוודים לרוב מרשים לעצמם, ודווקא בגלל זה הם כל כך סקסיים. גם הסקס עצמו מתנער מן הפוריטניות השקרית של הוליווד ומן הראוותנות המוגזמת של הקולנוע הלטיני, ובהתאם לדינמיקה בין הגיבורים, נע בין הרך לקשה והעדין לבוטה, כי זה מה שקורה כשאדם מאוהב מנסה להיאחז בכל הכוח במשהו שכבר אינו בהישג ידו.
בהקשר זה, אולי הדבר המרשים ביותר בסרט הוא מאזן הכוחות בין סינדי לדין. בניגוד לנהוג בדרמות רומנטיות אמריקאיות, ובדומה למתואר בשיר של ספרינגסטין, גם כאן דווקא הגבר הוא הרומנטיקן חסר התקנה והאשה היא קשת העורף. נכון, לא נהוג להציג בחור שרירי בסדר הגודל של גוסלינג בתור מי שמתעקש שעם נשיקות אפשר ללכת למכולת ולתאר בלונדינית כמו וויליאמס כמי שטוענת שהגיע הזמן להתפכח, אבל מה לעשות, ככה זה בחיים. המציאות מורכבת, ולפעמים הגברים הם מנגה והנשים הם ממאדים.
בסיכומו של דבר, אין ב"בלו ולנטיין" כל קיצורי דרך, והוא מנסה באמת ובתמים לפרק עד הסוף את המיתולוגיה שמאחורי המונח האקס המיתולוגי. זה ראוי להערכה, וזה גם מתסכל. קודם כל, התסכול נובע מכך שהעלילה כה שבורה לרסיסים עד שקשה לעקוב אחריה, ומכך שהסרט אינו נשאר באותו מקום ליותר מכמה דקות, ולכן לאף שיא רגשי אין זמן להיבנות.
אבל יותר מכל, הסרט מתסכל מפני שהוא לא מצליח ולא יכול מלכתחילה לענות על השאלות שעומדות במרכזו. אם מישהו היה יודע למה זוגות נפרדים ומה זה חלום שלא מתגשם והאם זיכרון הוא משהו שיש או משהו שאבד, הוא היה עונה על כך עוד הרבה לפני "בלו ולנטיין", ולכן הסרט לא מספק. אבל זה בסדר, כי הרי הסרט הזה נולד מהחיים עצמם, והחיים אף פעם לא מספקים. תמיד יהיה מישהו ששלח סמס אחד יותר מדי ומישהי ששאלה משהו ואף פעם לא קיבלה תשובה, לא?
לפיכך, ייחודי, מרשים ומעורר הערכה ככל שיהיה, אין פורקן בסיומו של "בלו ולנטיין". עם זאת, הסרט רושם הישג נדיר בהרבה מכל אלה - זו יצירה כה מעוררת הזדהות ומחשבה, עד שהיא נותרת בצופה גם הרבה לאחר כותרות הסיום.
וכך, פשוט בלתי אפשרי לצפות בדרמה זו בלי לצאת ממנה בהרהורים על הפעם ההיא שהיינו בטוחים שזה זה, אבל בסופו של דבר זה לא היה כך ולא הבנו למה. "בלו ולנטיין" גורם לנו להפוך לפחות לערב אחד לגיבור "The River" ולנדוד במחשבותינו לנהר שבו זרמה פעם אהבה והיא לא תזרום עוד לעולם. יום האהבה הבא שלנו אולי יהיה צבוע באדום ואולי יהיה צבוע בכחול. "בלו ולנטיין" מוכיח שאף פעם אי אפשר לדעת, ולכן תמיד מותר לחלום.