פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יידישקייט: על הספר "היברו פבלישינג קומפני"

      "היברו פבלישינג קומפני" של מתן חרמוני לוקח את הקוראים לתרבות היידית של יהודי אמריקה בתחילת המאה ה-20. במצב רוח נכון - עוד תיהנו מזה

      מלחמת העולם השניה יצרה זרם חדש בעולם האמנות האמריקאי. סול בלו, פיליפ רות, ניל סיימון ו-וודי אלן עיצבו את דמותו של היהודי החדש, זה שהציץ בשואה מרחוק ונפגע ממנה. זה כבר לא היהודי של בשביס-זינגר שנקלע ללב המאפליה בלי יכולת לברוח, אלא היהודי שריח המשרפות חצה את האוקיינוס האטלנטי, הגיע עמוק לנחיריו והפך גם אותו לקורבן.

      בשל כך, מה שאולי קצת נמחק מהתודעה היא העובדה שבזמן אמת, מצוקת יהודי אירופה במחצית הראשונה של המאה שעברה לא עמדה כלל במרכז סדר יומם של יהודי ארצות הברית. מתחילת המאה ה-20 מאות האלפים שהגיעו לאמריקה והתנחלו בניו יורק גיבשו מציאות חדשה. הם הצטופפו בקהילה ענפה בלואר איסט סייד של מנהטן, מתעקשים לבדל את עצמם מהתרבות האמריקאית המסורתית וליצור תת-תרבות משלהם. אחד מהמוסדות המרכזיים שסייעו לעשות זאת היה ה"היברו פבלישינג קומפני", בית דפוס שהתמחה בהוצאת ספרוני "שונד" (פסולת עם ריח, ביידיש), מלודרמות זולות עתירות טוויסטים, שפרנסו קהל נרחב בקהילה, מנערות סקרניות ועד בני ישיבה ברוקלינאים.

      השוסטר-מן הולך יחף

      "היברו פבלישינג קומפני" הוא גם שם ספרו של מתן חרמוני. גיבורו הוא מרדכי שוסטר, יהודי שהיגר לניו יורק ב-1904, עבד כסדר בבית הדפוס של החברה המפורסמת וחלומו הגדול היה להפוך לסופר "שונד" גדול ונערץ. בזכות ספרו "מיס אנני פייג'", המתבסס על דמותה של הנערה שגאלה אותו מבתוליו, שוסטר הופך לאחד מגדולי סופרי ה"שונד" וזוכה סופסוף, לכבוד לו ייחל. סיפורו של שוסטר משייט בחוסר סדר כרונולוגי ומתפרש כמעט על יותר ממאה שלמה, מהולדתו בשלהי המאה ה-19, דרך מותו ב-1968 ועד לגילויים החדשים על חייו בסוף שנות ה-90 של המילניום הקודם. ברקע, כמובן, ניחוחה החזק של התרבות היידישאית שפשתה בחברה היהודית בארצות הברית בארבעת העשורים הראשונים של המאה ה-20.

      כמו מרבית הגיבורים היהודים-אמריקאים, גם זה של חרמוני מרגיש רדוף, אולם לא בגלל הגויים. בחירתו של שוסטר להיכנס להארד-קור של יהדות מנהטן ורצונו להתבלט בה תוך התעלמות מהעולם שבחוץ, רק מעצימה את תחושת הפרנויה שלו. היו זמנים שבהם הוא היה עשיר וזמנים אחרים שבהם לא הייתה בכיסו פרוטה, שהיה מפורסם או משרתם של אדונים, אך לא האנטישמיות היא שהייתה לו לאויב. הידוק היחסים החברתיים, הרומנטיים והאמנותיים של שוסטר עם הקהילה רק פער פצע עמוק יותר בלבו ונתן למרירות להתחיל לחגוג.

      ננוח כבר בקבר

      חרמוני נוקט בטקטיקה מעניינת כדי להעצים את תחושת המרירות של גיבורו. לכל אורך הספר משתמש המחבר בטכניקה הפולנית הידועה של "אני אבכה לבד בחושך" ו"ננוח בקבר". הסיפור זורם וכתוב, לכאורה, בשפה קליטה, אולם מוקף לכל אורכו בארומה גליציאנית חזקה. לפרקים זה מעיק, אבל בדרך כלל חרמוני עושה זאת בשובביות ובחינניות רבה. את הארשת מלאת ההומור הוא עוטה דווקא כקונטרה להתייסרות של גיבוריו ומייחס גם לקורא פולניות וחטטנות (עמוד 147): "וכמו שהקורא לא היה מעלה על הדעת שהדברים שאמר הוא עצמו לפסיכיאטור או לפסיכולוג או אפילו לקורא בקפה או בקלפים או לידעון או לנחשון אחר, שיבואו ויעלו אותם על דפי ספר, ככה גם ארווין. מה שבעוונותינו הבאנו, הבאנו. לכל היתר נניח. ואל תמשכו אותנו בלשון, כמו שאומרים. וגם אם תמשכו, לא נספר".

      הקו?טריות הזו עוזרת לחרמוני גם ביצירת החיבור בין נקודות הזמן השונות בעלילה. כך, למשל, בעמוד 201, כשהוא מתאר הצגה בתיאטרון היהודי במנהטן: "אדלר עצמו שיחק בתפקיד נחום סטלמאך, האב הנבגד (הקורא ודאי שם לב לכך שיש כאן איזה עניין עם שמו של גיבור המחזה נחום סטלמאך, ששמו הוא כשמו של שחקן הכדורגל הפועל פתח תקווה ושל נבחרת ישראל, החלוץ המרכזי, ראש פז, כמו שקראו לו... מה אפשר לעשות, ככה קראו לאב הנבגד במחזה 'ויבוא המן', נחום סטלמאך, לא אנחנו נתנו לו את השם. אדלר לא יכול היה לדעת שיבוא יום ולחלוץ של הפועל פתח תקווה יקראו נחום סטלמאך, והוריו של נחום סטלמאך, יש להניח שלא ראו את אדלר בתיאטרון)". מלבד סטלמ(א)ך מוזכרים בספר גם להקת פליטווד מק, קרוסבי, סטילס ונאש, מוחמד עלי ועוד גיבורי פופ מודרניים רבים. האווירה בספר גורמת להם להיראות תלושים לחלוטין, אולם הם מוגשים כקריצה של היוצר להגיד: מה אתם רוצים? זה שכולם כאן גלותיים לא אומר שגם אני חייב להיות כזה.

      על אף שהוא מוציא את דמויותיו ובמיוחד את עצמו כמספר נלעג לפרקים, חרמוני אינו הופך את הספר לגרוטסקה. לו היה עושה כן, הוא היה מחמיץ את האפשרות להעניק לנו את ההצצה המתבקשת לתוך עולמם של יהודי מנהטן, אותם שוטי ה"שונד" שבהמלכת מלכיהם והורדתם במהרה מגדולה הזכירו במידה רבה את גיבורי תרבות האינסטנט של ימינו. בכל מקרה, בשביל "היברו פבלישינג קומפני" צריך מצב רוח מיוחד ובמיוחד סקרנות התובעת להכיר משהו שונה. אם תמצאו את המצרכים הללו, קרוב לוודאי שתיהנו מהרומן החביב הזה.

      היברו פבלישינג קומפני // מתן חרמון, בהוצאת כנרת-זמורה ביתן, 270 עמ'