בלוז כנעני: על הספר "המילים המתבקשות" העוסק בתחדישי יונתן רטוש

"ניאולוגיזם (תחדיש) – חידושי-מילים הבאים לשם השגת יתר דיוק הביטוי; לשם תיאור אווירה והלך נפש; מתוך הרגשת חוסר-ישע שבמילים 'למסור' את העולם הפנימי... לעיתים גם מתוך מאניירה (...) ובריחה מלשון מצויה". קשה לומר מה בדיוק היא הסיבה שבגינה דווקא הגדרתו של עזריאל אוכמני למונח 'תחדיש' (מתוך "תכנים וצורות – לקסיקון מונחים ספרותיים") היא היא זאת שתופסת את העין. יתכן שהזהות בין הגדרתו ל"תחדיש" לבין מה שנראה כהגדרה הטובה ביותר ל"שירה" היא העומדת בבסיס העניין: אותו מרדף מתמיד של המשורר אחר "השגת יתר דיוק הביטוי", אותה ה"בריחה", וכן, לעיתים, גם אותה תחושה של "חוסר ישע".

אך המשורר, מטבעו, אינו אומר נואש. מטבעו, הוא מבלה את עיקר זמנו בקרב מרפקים ותינוי אהבים עם השפה, מטבעו הוא ככלב ששמיכה הושלכה על גופו, והוא נאבק, ומסתובב סביב זנבו, וחוזר ומפלס ומתיישב, ונובח ומיילל. עד שלבסוף, ובדיוק כשחשב שאפסו כל סיכוייו, הוא שוב, איכשהו, מוצא את דרכו החוצה בהתפרצות אדירה ובזנב מכשכש.

אותו קשר מובנה בין הספרות בכלל – והשירה בפרט – לשפה קיים מן הסתם בכל השפות. שייקספיר, אדווארד ליר, לואיס קרול וג'ויס המציאו מילים כל הזמן, הפוטוריסטים ביקשו לחדש איפה שרק אפשר, נבוקוב נתן לנו את הנימפית וצ'אפק את הרובוט. גם השפה העברית אינה שונה במקרה זה, כאשר שני גלי תחדישים, שהגיעו בין היתר מכיוונה של המחשבה השירית, שטפו אותה ונתנו בה סימנים.

במאה השישית לספירה היו אלו הפייטנים שחידשו, ובראשם אלעזר הקליר שהוכר בידי אליעזר בן יהודה כ"ראש מחיי לשון עברית". הגל שני, הקרוב לנו יותר, הוא זה של המודרנה, אותו מתאר אוכמני כפועל יוצא של "המעבר מן הנגינה האשכנזית אל הנגינה הספרדית" וכ"כורח-הפיכת לשון שבכתב ללשון שבדיבור והתאמת לשון קדומה לשימושם של חיים חדשים". אותו כורח ואותם חיים חדשים עוררו בביאליק השראה רבתי וזה החל מעניק לעברית מילים יפות שטרם נראו בה: מילים פשוטות כמו מצלמה, מטוס, צרחה, תאונה, רשרוש וכו'. מעט אחריו היה זה שלונסקי, שעמל וחידש וחידד והתחכם עד שהפך ללשונסקי, והותיר לנו בין היתר את מחלת ה"דב?רת", ואת ה"פרסטיטוציה" – שם גנאי מושלם עבור הסיאוב של הממסד הספרותי, פרסיו ומקבלי פרסיו (התחדישים של ביאליק ושלונסקי כונסו במילונים – "מילון חידושי ביאליק" ו"מילון לחידושי שלונסקי").

ביאליק ושלונסקי אינם לבדם. מאצ"ג ועד אלתרמן, מזך דרך אבידן ועד ימינו ובכלל – תחדישים קיימים אצל כל משורר. אצל אחדים מדובר במחוות שיריות ספורות ואצל אחדים, כמו במקרה של יונתן רטוש, מדובר בפרויקט חיים, באידיאולוגיה, באובססיה וברטוש עצמו.

ספרה של פרופ' מיכל אפרת "המילים המתבקשות", שמכנס כ-4000 מתחדישיו של יונתן רטוש, הוא גם פרויקט חיים מפואר כשלעצמו. החל מן המבוא המרתק והיעיל, העמוס בדבריו היפים של רטוש על מהות השפה, התרגום והתחדיש, דרך ליקוט תחדישיו, ועד לביאור וניתוח התחדישים עצמם – ספר זה הוא, בלא ספק, פניה היפים יותר של האקדמיה.

יונתן רטוש, מן המשוררים המיוחדים שידעה השירה העברית, ביקש למצוא פרנסה בעבודת התרגום. השילוב של משורר ומתרגם הוא לבדו שילוב מוכר שהניב לא פעם טקסטים מרתקים, אך שרטוש אינו "רק" משורר או מתרגם או משורר-מתרגם, כי אם, ואולי בראש ובראשונה, אידיאולוג מובהק. מאבות (ואולי גם אבי) התנועה הכנענית, ששורשיותה ויחסה המיוחד, הבלתי-מתפשר לשפה הם שהביאו את המשורר בבואו לתרגם למתוח את העברית למחוזות חדשים – העיקר שהלעז ימחה, או בלשונו של רטוש: "מה אני יכול לעשות במילה לועזית? כדי לזכור אותה אני צריך לזכור אותיות והברות. זה לא אומר לי שום דבר. המלה, הרכב המלה, לא אומרים לי כלום, זה נכנס כמו פגיון בגוף". מכאן, כדבריה של פרופ' אפרת, "רטוש קשר את התפתחות השפה עם עמידתה נוכח שפות תרבות מתחרות".

מצד שני, היו שטענו כי רטוש הלך רחוק מדי עם תחדישיו וכי תרגומיו לעיתים בלתי קריאים. כך למשל, מתאר חוקר הלשון אבא בנדויד את תרגומו של רטוש ל"תורת הספרות"של רנה וולק ואוסטין וורן -"מילים... מילים, חרושת של מילים...".

ולהלן, ולשם הדגמה, ולמען ישפוט הקורא, כמה מן המילים המתבקשות שיצר רטוש, כפי שהן מובאות בספר האינסופי הזה:

הגדה - עבור אפוס; אסיף או ספיח - עבור אפיגון; שחו?ראי - עבור פסימיסט; סיקורת - עבור רצנזיה; צור?נאי - עבור פורמליסט; צחו?ם - עבור צהבהב-חום; ק?דישה - עבור קאנוניזציה; כ??לא?לו?ת - עבור פנתאיזם; ק?ד?מנות - עבור קרייריזם; מ?ח?ל?ז - עבור ספירלה; גדלתנות - עבור מגלומניה. וכמובן גם התחדישים המוכרים והשמישים יותר שיצר רטוש, כמו: סוגה - עבור ז'אנר, ממסד - עבור אסטבלישמנט והסלמה - עבור אסקלציה .

לצד כל אלו, ישנו אך דבר אחד המעיב על יצירת המופת הזאת. מצד אחד, עולה צורך עז לשבח את יצירתה של פרופ' אפרת וכמובן את יצירתו של רטוש. אך, מצד שני, יש חשש שאם ייעשה הדבר באופן משכנע, אחדים מן הקוראים יצאו לרכוש את הספר: או אז, אלו ייתקלו (או נכון יותר - יתנגשו) בתו-המחיר השערורייתי שהוצמד לראשו של רטוש – 430 שקלים טבין ותקילין! אויה, המילים אמנם מתבקשות, אך היד אינה משגת.