פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מצאו את הנהר: על "Collapse Into Now" של REM

      לא ברור למה כולם מצפים שהאלבום החדש של REM יהיה כישלון, אבל במבחן התוצאה זה לא משנה: "Collapse Into Now" פשוט מעולה. עינב שיף מחוץ לזמן

      הנחת המוצא לקראת "Collapse Into Now", האלבום החדש של REM, היא שציפיות גבוהות ממנו הן סוג של מותרות, כיוון שנוצר סוג של קונסנזוס, אפילו סוג של סלוגן: REM כבר לא פוגעים. אפשר לשרטט את נקודת השבר סביב העזיבה של המתופף ביל ברי (1997) והמדקדקים שאשכרה הקשיבו ל-"Up", האלבום הראשון והנפלא שיצרו בלעדיו יסמנו אותה מאוחר יותר, עם צאת האלבום "Reveal" ב-2001. אז, כך נטען כלפי הלהקה, אבד אותו הקסם שלקח את הטקסטים של מייקל סטייפ - מגדולי הכותבים שידע הרוקנרול ופיגורה שהשפיעה על כל הלהקות שהילדים אוהבים עוד לפני שנולדו - ואת המלודיקה החכמה והרגישה שיצרו פיטר באק ומייק מילס והפך אותם לאבן דרך. החולה מת, אמרו כולם, פשוט שכחו להודיע לו על כך.

      הטענה הזו כלפי REM היא לכל הפחות בעייתית. REM עצמה, כמו לא מעט להקות במעמדה (דפש מוד למשל), צמצמה אמנם את היקף הפעילות שלה (הופעות, קידומים וכו'), אבל ממשיכה להוציא אלבומים בקצב סדיר וניתוח רציני שלהם יגלה רק כישלון אחד טוטאלי, האלבום "Around The Sun" מ-2004 שהיה באמת מוצר לא ראוי (בוודאי בסטנדרט החמור של REM). גם לכישלון הזה היה אפקט חיובי, בדמות האלבום "Accelerate" מ-2008 שהחזיר את REM לימי הכיסוחים היפים של אמצע האייטיז עם שירים טובים מאד כמו "Hollow Man" וכמובן "Supernatural Superserious" הסופר קליט והסופר מגניב. גם "Reveal" עצמו הוא אלבום לא רע בכלל, עם שני סינגלים נהדרים ("Imitation of Life" ו-"All The Way Reno") וכמה שירים לא רעים באמצע.

      לכן, אווירת הלוויה שמלווה את צאת "Collapse Into Now" מעידה יותר על עולם המאזינים מאשר על REM עצמם. נכון, הסיכוי המתמטי שלהקה תמשיך ליצור קלאסיקות בשרשרת בלתי פוסקת במשך 30 שנים (ומעטים, בוודאי בישראל אכולת ה-"Losing My Religion" זוכרים שמדובר בלהקה שהוקמה ב-1980), שואף לסיכוי שיוסי גיספן יכתוב לאלבום הבא של רדיוהד. אבל דווקא בשנים שבהן ניל יאנג, למשל, חוזר לעצמו ואמנים רבים נוספים מנצלים את הניסיון והבגרות כדי להשקיף על המאה ה-21 מנקודת מבט אחרת ולא פחות מרתקת מאנשי דור ההווה, תמוה שלהקה כמו REM לא מקבלת צ'אנס להוכיח שהיא עדיין רלוונטית.

      REM (יח"צ , לב גרופ מדיה)
      הבעיה היא לא הם. REM (צילום: יח"צ)

      האמת היא שמי שלא מוכן לתת צ'אנס ל-"Collapse Into Now" מפסיד את האלבום הטוב ביותר של REM מאז אותו "Up"; ומפספס מסע מרתק של מייקל סטייפ ברחבי הקפיטליזם הציני שארה"ב אוהבת, שונאת ונסחפת איתו יחד עם כל העולם. סטייפ, באק ומילס נשמעים חדים וממוקדים, מעודדים מהכיוון של "Accelerate" (עם אותו מפיק מוזיקלי, ג'קנייף לי שאכן, חד כתער) וגם מהדהוד הצליל הפחות דיסטורשני שלהם בהרכבים אחרים (הדצמבריסטס, למשל, ארקייד פייר בשירים כמו "Ocean of Noise"), מה שהופך את האלבום החדש לסוג של קלאסיקת REM, לא במובן שיכול להתחרות עם "Automatic For The People" או "Murmur", אבל כן לקבל את הצבע החזק וכמובן את תו התקן שבא עם השם.

      "Discoverer", למשל, השיר שפותח את האלבום, מציג את הדיבור-שירה הקלסטרופובי המפורסם של סטייפ עם צליל הגיטרה המזוהה של באק ומהווה קבלת פנים חמה שרק מי שרואה פרצוף שהוא מכיר וסומך עליו יכול להבין. "Mine Smell Like Honey" הוא גם דוגמה טובה לחום שמציף את הגוף במפגש החוזר עם חבר טוב שגר מעבר לים ו-"Me, Marlon Brando, Marlon Brando And I" (שהוא "פנייה לעצה מניל יאנג", כמו שאמר סטייפ בראיון) הוא מסוג השירים שמעריצי הלהקה יתייגו לצד שירים כמו "Star Me Kitten" ואפילו "Electrolite" האהוב, כלומר לא להיטים ולא רגעי מפתח, אבל כן שירים שאף להקה אחרת לא היתה יכולה לחבר. אותו הדבר גם לגבי "It Happened Today" המצוין, עם קולות רקע חמודים של אדי ודר מפרל ג'אם.

      עטיפת האלבום "Collapse Into Now" של REM (יח"צ)
      אם נגזר עלינו להיפרד מהם, עדיף ככה - עטיפת "Collapse Into Now" (צילום: יח"צ)

      אבל הייחוד של "Collapse Into Now" לעומת האלבומים שיצאו ל-REM בעשור הקודם נמצא בקיומם של שיאים אמיתיים בתוך האלבום, כלומר שירים שיכולים להתמודד על מקום בטופ-20 השירים הטובים ביותר של הלהקה: "Uberlin", למשל, הוא שיר שבגללו אנשים מוכנים למכור את אמא שלהם כדי להבין איך אחרי 25 שנים בתור רוק סטאר, מייקל סטייפ עדיין מבין את מעמד הביניים טוב כל כך, את חיי הטירוף שיש במרדף אחרי הקיום הסביר והדיכאון הקיומי שנלווה אליו. "Blue", השיר המסיים את האלבום ובו מתארחת פטי סמית' הוא בין הסיומות הטובות ביותר אי פעם באלבום של REM, להקה שיודעת לסיים אלבומים בסיבוב של סכין. ב-"Oh, My Heart" סטייפ בכלל מתעלה על עצמו ומקדיש שיר בועט ומכרסם לניו אורלינס מוכת הוריקן קטרינה, עם פזמון סוחף ומיילל כמו שסטייפ לא סיפק שנים ארוכות, אולי מאז "Daysleeper".

      ייתכן שזהו האלבום האחרון של REM. הלהקה מסיימת את חוזה התקליטים שלה בוורנר, היחסים בין חבריה לא נראים משהו והם כבר הודיעו כי לא ייצאו לסיבוב הופעות לקידום האלבום, כי פשוט לא בא להם. אם כך, "Collapse Into Now" הוא אלבום פרידה מצוין שמסכם את 30 השנים שעברו על REM, לטוב ולרע. אם צריך לקחת ממנו רק משפט אחד, הרי זה "אין לי הרבה, אבל מה שיש לי הוא זהב", מתוך "Blue", משפט שמוכיח שבסופו של דבר, REM תמיד ידעו להגדיר את עצמם טוב מכולם.

      "REM, "Collapse Into Now (ייבוא: לב גרופ)