בתחילת שנות האלפיים, בשעה שבה עזב ארנולד שוורצנגר את הקולנוע לטובת הפוליטיקה, דווין "דה רוק" ג'ונסון סומן כמי שיהיה היורש שלו. טקס העברת השרביט התבצע ב"המרדף", סרט הפעולה הנהדר שבו כיכב השחקן הצעיר. הכוכב הוותיק הגיח שם לשנייה כדי לחלוף על פני האפרוח השרירי ולומר לו בדיוק משפט אחד "תבלה". לאחר מכן הוא הלך להציל את קליפורניה, והשאיר את ג'ונסון לבלות ולהכות כרצונו.
שוורצנגר התכוון לכך ש"דה רוק" ינסה לשחזר איכויות סרטים בסדר הגודל של "קומנדו" ו"הטורף", אבל יורשו המיועד העדיף דווקא ללכת בעקבות "שוטר בגן ילדים". וכך, לאחר "המרדף", "בראש מורם" ו"דום" הפעלתניים והמשובחים ברובם, פנה ג'ונסון לעולם הקולנוע לכל המשפחה, וכיכב בין השאר ב"פיית השיניים" וב"המירוץ הר המכשפות". אלה היו סרטים טובים, אבל בגלל המהלך הזה, איש לא מילא את הוואקום שהותיר שוורצנגר, וז'אנר הפעולה הלך ודעך. כל מה שנותר היה להתגעגע ולבכות את ההבטחה שהכזיבה.
אבל דווקא עכשיו, בדיוק לאחר סיום כהונתו של שוורצנגר והכרזתו כי הוא מתכוון לחזור לקולנוע, החליט ג'ונסון לשוב למקורות. וכך, הוא מגלם ב"מהיר יותר" הטרי אסיר משוחרר ויוצא לוונדטה בכל מי שאחראים לכך שנאלץ לבלות את השנים היפות של חייו מאחורי הסורגים. נשמע קצת כמו אלגוריה לקריירה של הכוכב, לא?
אל תפספס
אם כך, "מהיר יותר" הוא סרט פעולה לכל עניין ודבר, ממש כמו אלה שבהם כיכב שוורצנגר בשנות השמונים, והדבר מתחוור כבר בדקות הראשונות שלו: הגיבור חסר השם שאותו מגלם ג'ונסון יוצא מהכלא, דוהר לבניין שבו נמצא אחד מיעדי החיסול שלו, נכנס פנימה ובפנים קפואות יורה בו וקוטל אותו במכה. פשוט כך, בום טראח!
מכאן והלאה, ממשיך הסרט להתנהל באותה יעילות רבת עוצמה: אין בו כוחות-על, מודעות עצמית או משלים פוליטיים, אבל יש לו סיפור טוב, דמות ראשית חזקה ובעיקר תזמור מוצלח של מרדפים ויריות. "מהיר יותר" הוא פחות או יותר מה שעולה בראש כשמחפשים הגדרה לסרט פעולה מוצלח.
עם זאת, אין להקל ראש באיכויות של היצירה הזו. ראשית, היא נהנית מתסריט מורכב וחכם. למה דפקו את הגיבור, האם הוא יצליח לנקום במי שעשה זאת ומה הסיפור של שני האנשים שרודפים אחריו כדי למנוע ממנו את השלמת המשימה? התשובות לכך מתחברות זו לזו בצורה בהירה ומרתקת עד שהן יוצרות פאזל, ורק במבט לאחר בתום הצפייה אפשר להבין עד כמה מדובר היה במלאכת מחשבת. "מהיר יותר" היה יכול להסתפק בקו העלילה המרכזי שמחזיק אותו, אבל הוא טרח להוסיף לו עלילות משנה שמצליחות להעשיר אותו בלי להכביד או להעיק.
אל תפספס
לולא היה מגובה בעבודת עריכה נאותה, הפאזל היה עלול להישבר לרסיסים או סתם לאבד את האפקטיביות שלו. זה לא קורה, וזאת מפני שהבמאי ג'ורג' טילמן מזגזג כהלכה בין העלילות המצטלבות, חותך כל פעם במקום הנכון וגם מאזן היטב בין האקשן לדיאלוגים ומוריד כל שומן מיותר כדי שלא יהיה משעמם לרגע.
מעל שתי המעלות הללו ניצבת עבודת המשחק של ג'ונסון. יש להבהיר שגם בסרטי הילדים שעשה שמר השחקן על הקסם שלו, ובכל זאת עולם הפעולה הוא מקום טבעי יותר מבחינתו, והוא השתלב בו חזרה כאילו אף אחד משריריו לא התרכך. וכך, ג'ונסון הנחוש משכיל להיות רציני בלי להיות פאתטי, כוחני בלי להיות מרתיע ומעורר הזדהות בלי להיות רגשני. אמנם הוא כבר לא מכנה את עצמו "דה רוק", אבל המתאבק לשעבר היה ונותר חזק כמו סלע שיכול להחזיק סרט פעולה שלם על כתפיו.
אל תפספס
כעת יהיה קשה יותר לסלע הזה להתגלגל, שכן שוורצנגר חזר לעניינים וכבר לא יקבל באהדה את העובדה שג'ונסון גונב לו את התפקידים שהיו שלו פעם. אז האם בכל זאת יש מקום לשניהם בעיר הזאת? לאור אופיין של הנפשות הפועלות, הדרך היחידה לפתור את הקושיה תהיה דו-קרב.