מסע לאירופה הקלאסית: על הסדרה "ברוכים הבאים לשנות ה-80"

היום (יום שני) עולה בערוץ 8 סדרה תיעודית מ-2009 על המוזיקה של שנות השמונים. "ברוכים הבאים לשנות ה-80" בנויה משישה פרקים של כמעט שעה, שכל פרק בה סוקר תקופה או תופעה מוזיקלית אחרת בשנות השמונים: מפוסט-פאנק וגל חדש, דרך סינתפופ; הולדת תרבות ההיפ הופ; פופ המצעדים המסחרי; מהפכת ה-MTV; המטאל; המוזיקה הגותית ועד הולדת ההאוס. על כל פרק חתום במאי אחר, מה שתורם לרמה קצת לא אחידה (הפרק הראשון נורא עמוס ומזגזג במהירות בין נושא לנושא, מה שבטח יקשה את ההבנה על מי שלא ממש מתמצא בחומר, בעוד הפרק השני והשלישי נהדרים). אבל בסך הכל מדובר בסדרה מאוד כיפית ומקיפה, מלאה בקליפים מעולים שיכולים למלא כל חובב אייטיז באושר רב. ממבט ראשון היא מזכירה סדרות נוסח "רוקדים ברחובות", אלא שתוך כמה דקות עולה תחושה ברורה שיש בה משהו שונה.

בסוף שנות השישים טבעו תיאורטיקניות פמיניסטיות את המונח Herstory כחלק מהביקורת נגד ההיסטוריוגרפיה הקונבנציונלית. הטענה הייתה שההיסטוריה - History - זה למעשה “his story”, כלומר הסיפור שלו. היות וההיסטוריה נכתבה על ידי גברים, טענו הפמיניסטיות, היא נכתבה מפרספקטיבה גברית ועל הדרך מחקה מתוכה את הישגיהן של נשים בתחומים שונים. הרעיון מאחורי Herstory היה לספר את ההיסטוריה מחדש, מנקודת מבט נשית, ולהחזיר לתוכה את הנשים שנשכחו. "ברוכים הבאים לשנות ה-80" עושה מהלך דומה. רק שהיא לא מחזירה להיסטוריה את הנשים, אלא את אירופה הקונטיננטלית.

באופן מסורתי הסיפור של המוזיקה הפופולרית הוא סיפור אנגלי ואמריקאי, הפופ והרוק של מדינות אחרות נעדרים מהסיפור הזה. כולם יודעים שקיימות סצינות של רוק ופופ על שלל גווניהם בכל מדינות העולם המערבי (וחלק מהעולם הלא מערבי), אך לרוב הן נחשבות לסצינות לוקאליות ונטולות חשיבות מחוץ למדינה שבה הן פועלות. מדי פעם מנפיקה מדינה שאינה דוברת אנגלית להקה שמצליחה לעשות קרוס-אובר לשוק הבינלאומי (בעיקר אם היא שרה באנגלית), כמו אבבא השוודים, א-הא הנורווגים או מודרן טוקינג הגרמנים; אבל אלה היוצאים מן הכלל שמעידים על הכלל. וזאת בדיוק התפיסה ש"ברוכים הבאים לשנות ה-80'" – באופן טבעי ובלתי מוצהר – יוצאת נגדה.

בהתחלה קשה להבחין בזה, שכן מדובר בסדרה באנגלית, עם קריינות שנשמעת לגמרי בי.בי.סי. אלא שמהר מאוד ברור שמשהו מוזר קורה פה. מי כל הגרמנים האלה שמתראיינים פה? איך זה יכול להיות שגבי דלגדו מההרכב האלקטרוני הגרמני DAF מקבל יותר זמן מסך ממלקולם מקלארן? למה דיטר מאייר מצמד הניו-ווייב השוויצרי ילו מדבר יותר מגארי ניומן? ואלו עוד השמות המוכרים. בנוסף אליהם מתראיינים לסדרה כוכבי פופ או אנשי תקשורת בריטיים מוכרים ומזוהים, לצד מוזיקאים, מפיקים או עיתונאים גרמנים שמעולם לא שמענו עליהם.

בדיקה קצרה מעלה שמדובר בהפקה של ערוץ הטלוויזיה הגרמני ZDF, בשיתוף עם ערוץ ארטה הצרפתי-גרמני. יתכן שבמקור גם הקריינות הייתה בגרמנית, ושהיא הוחלפה לשידור מחוץ לגרמניה. זה מסביר מה קורה פה, אבל זה לא הופך את זה לפחות מעניין. "ברוכים הבאים לשנות ה-80'" מספרת את הסיפור של הפופ של אותו עשור בדיוק רב, בחכמה ובאופן מקיף ומרשים, בדיוק כמו כל סדרה בריטית בנושא. היא לא משמיטה שום דבר מהסיפור – היא רק מוסיפה לתוכו את הפרספקטיבה הגרמנית, בעיקר, וגם קצת הצרפתית.

אחד הז'אנרים שזוכים להתייחסות רחבה הוא הגל החדש הגרמני - Die Neue Deutsche Welle, או בקיצור - NDW. אצלנו שמעו באייטיז על “Da Da Da” של טריו, שעשה שימוש מבריק באורגנית קסיו, וגם אנחנו רקדנו במסיבות כיתה לצלילי "99 בלונים אדומים" של ננה, אבל לא הרבה יותר מזה. ובטח שלא ידענו בזמנו למקם את רגעי הניו-ווייב הגרמנים האלה בתוך קונטקסט רחב יותר. הסדרה מתקנת את העוול הזה כשהיא בוחרת לדון בתופעת ה- NDW בהרחבה לא פחות גדולה מזו שמקבלים ז'אנרים מקבילים באנגליה. והיופי הוא בדרך הטבעית בה הבמאים שוזרים את סיפוריהן של סצינות מוזיקליות אירופאיות לתוך הסיפור הכללי של הפופ.

במקרים מסוימים החשיבות של הרכבים קונטיננטליים היא עצומה – כמו ההשפעה של "Bostich" של ילו על התפתחות הטכנו, או קראפטוורק הגרמנים שהשפיעו לא רק על דור שלם של הרכבי סינתפופ אנגלים אלא גם על חלוץ ההיפ הופ/אלקטרו הניו יורקי, אפריקה באמבאטה. אך גם יוצרים גרמנים או צרפתים שמעולם לא שמעו עליהם מחוץ לארצם זוכים כאן למקום של כבוד בנרטיב הכללי.

ז'אנר היורופופ – האח הקונטיננטלי הזול של הסינתפופ הבריטי – מן הסתם זוכה להתייחסות רחבה כי הוא פרץ לשוק הבינלאומי. אבל גם סצינות שלא עוררו הדים רבים מחוץ למדינתם, כמו ההיפ הופ הצרפתי, הוכנסו לסיפור. וזה מאוד מרגש לראות את הבלוק-פארטיז הראשונים בברונקס ומיד אחריהם לראות את הבלוק-פארטיז הצרפתיים הראשונים שאירגן די.ג'יי די נאסטי בפריז כמה שנים לאחר מכן.

הסדרה מעלה לא מעט תופעות מצחיקות במערכת היחסים שבין הפופ האירופאי לבין הקהל האנגלו-אמריקאי. את פיט ווטרמן - משלישיית המפיקים הבריטיים סטוק-אייטקן-ווטרמן, שהיו אחראיים להצלחה של קיילי מינוג - זה מאוד הצחיק שהאמריקאים לקחו כל כך קשה כשהם גילו את תרמית הליפסינק הגדולה של מילי ונילי. רוב פילאטוס הגרמני (שמת ממנת יתר או אולי התאבד בסוף הניינטיז) ופאב מורבן הצרפתי – שני הרקדנים השחורים בעלי צמות המשי ושרירי הירכיים שעמדו בפרונט של מילי ונילי - לא היו הכוכבים היחידים של המפיק הגרמני פראנק פריאן שלא שרו (גם בובי פארל, הכוכב של בוני אם, לא שר בהקלטות), אבל האמריקאים פשוט לא היו מסוגלים להשלים עם זה שגרמני הערים עליהם.

לא קל לקבל את הגרמנים כאנשי עסקים ממולחים שגם עושים עליך כסף וגם עושים ממך צחוק. הרבה יותר קל לקבל אותם כפאשיסטים משוגעים. כשאנחנו רקדנו בפינגווין לצלילי להיט האלקטרו/אי.בי.אם “Der Mussolini” של DAF היינו בטוחים שמדובר בהמנון פאשיסטי, וכפי שגבי דלגדו מ-DAF מסביר בסדרה, אנחנו לא היינו היחידים. מסתבר שבגלל שהם גרמנים, אף אחד מחוץ לארצם לא הבין בזמנו את הציניות הביקורתית מאחורי האסתטיקה שלהם. סקינהדז בריטים ניאו-נאצים העריצו אותם כי הם לא הבינו שהם בכלל אנטי-פאשיסטים.

אבל הרגע הכי מעניין בפופ האייטיזי, כשמסתכלים עליו מנקודת מבט אירופאית, היה הרגע המסוים בתחילת העשור שבו יבשת אירופה פתאום הפכה להשפעה אסתטית מהותית על הפופ הבריטי. הפרק השני בסדרה, העוסק בסינתפופ ובניו רומנטיקס, מספר את סיפורם של הבליץ קידס – סצינת הניו-רומנטיקס שצמחה בין כתלי מסיבות הבליץ שאירגן סטיב סטריינג' במועדון בלונדון. היות והגיבור הראשי של אותה סצינה היה דיויד בואי, ובמיוחד תקופת ברלין שלו, אימצו לעצמם הבליץ קידס פאסון אירופאי.

בניגוד לאינספור הסצינות האנגלו-צנטריות שצמחו באנגליה לאורך השנים, בתחילת האייטיז האנגלים חשבו שאין דבר יותר קול ממבטא צרפתי או שיק ויימרי. המנון הסינתפופ הענק של אולטראווקס, "Vienna", או המלמולים בצרפתית ב”Fade to Grey” של ויזאז' - להקתו של סטיב סטריינג' – הן רק שתי דוגמאות לנסיון של להקות סינתפופ בריטיות לשוות לעצמן שיק אירופאי קונטיננטלי. זה היה רגע נדיר בהיסטוריית הפופ הבריטי, ועד מהרה האירופאים מהיבשת חזרו לתפוס את מקומם הטראשי הטבעי, אבל יוצרי "ברוכים הבאים לשנות ה-80'" לא יתנו לכם לשכוח אותו. הייחוד של הסדרה הוא אמנם הנסיון להחזיר את גרמניה וצרפת לנרטיב הפופ של האייטיז, אבל זו סדרה מעניינת וכיפית גם בלי שום קשר. מתברר שלא רק הבי.בי.סי יודע לייצר כאלה.