מסמרים ונוצות: על האלבומים של מיכה שטרית, אבישי כהן, דניאלה ובן ספקטור

בגב עטיפת האלבום החדש של מיכה שטרית, "מיכה שטרית" נכתב בקצרה על מקצוע ה"מינסטרל", סוג של אמני רחוב, לאו דווקא מוזיקאים מקצועיים, שיצירתם היתה חביבה על מלכים ש"ראו לעצמם כבוד" בהעסקת המינסטרלים. האזנה לאלבום, שכולל שלוש הלחנות משוררים חדשות של שטרית וביצועים חדשים לשירים ישנים שלו, מגלה שאין שום דבר רע בלהיות מינסטרל, אבל מיכה שטרית הוא טרובדור וטרובדור מדבר בזמן אמת ובקול חדש על מה שמציק לקהל שלו. הוא לא מועסק על ידי מלכים וגם אם כן, אין בכך שום כבוד. להיפך, הוא זה שמספר למלכים בדיוק את מה שקהו אוזניהם מלשמוע.

ישראל 2011 לא צריכה עוד הלחנה של אלתרמן וגם לא את "צלהבים" של ס' יזהר, כמו שלא היתה צריכה את אלבום הפיוטים שהוציא עם חיים לרוז וליאור אלמליח. ישראל 2011 צריכה עוד "חיפה מול הים", אולי השיר הכי יפה בקריירה של שטרית (מילים של סלמן מצלחה), שהולחן במקור לאלבום "שלהי קיץ" ופגע בזמן אמת בכל מה שרועד ביחסים בין ערבים ויהודים ואילו כאן נמצא בביצוע עקר ואנמי.

גם "נמנע ממך" כאן הוא עדיין שיר ענק על אנשים שפוחדים ממחויבות ובורחים אל הים, אבל ב-2011 שטרית הוא כבר אבא לילדים במדינה שבה דלק עולה כמו כרטיס לטיסה לניו יורק. הימנעות היא לא אופציה עבור אמן כמו שטרית.

שלא יובן לא נכון: שלושת שירי המשוררים וגם הביצועים החדשים מרכיבים עשרה שירים שהם חלק מהגאווה הישראלית באמן כמו מיכה שטרית, כותב נדיר ומבצע חם וחכם. "באביב" תמיד יהיה המנון וגם "טבריה" המעט מאוס הוא שיר שקשה למצוא בעקבותיו מישהו שלא משתמש בביטוי "נדפוק במלך, נדפוק לו בראש". אלא שהתחושה היא שדווקא בזמנים הקשים והאפלים האלו לדמוקרטיה הישראלית, ביצוע קאברים לעצמך וטקסטים של אלתרמן, ויסוצקי וס' יזהר, הם להשאיר מאות אלפי ישראלים לבד, בלי תנועה.

ההחלטה של דניאלה ספקטור להוציא אלבום שני כמו "Love Is", שהוא למעשה אלבום משותף לה ולבעלה בן ספקטור (היא כתבה מילים ולחנים, הוא עיבודים והפקה מוזיקלית), היא לא פחות מאמיצה. דווקא אחרי שעשתה את מה שכל כך מעט זמרות ישראליות הצליחו לעשות ולהתבלט מעל ללהיט האחד ("הכוכב הזה מת"), ספקטור בחרה שלא לרכוב על ההצלחה ולשנות כיוון כמעט לחלוטין: את הניאו-פולק של "הכוכב הזה מת" החליפו מכונות תופים, לופים והמשמעותי מכולם – השפה האנגלית, במקום העברית המצוחצחת והנהדרת של שירים כמו "הירושימה" ו"ארובות ואוטובוסים".

אלא שעם אומץ, יודעים מיטב אמני ישראל, לא קונים במכולת. הקבלה החמה יחסית של שיר יפה כמו "Cut It Out" אולי העידה על הציפייה לחומרים חדשים מספקטור, אבל "Love Is" הוא מסוג הדברים שהקהל הישראלי יקרא עליו ולא ישמע ברדיו, וחבל: מוזיקלית, זהו אלבום חכם ויפה פי כמה מהבכורה המאוד מוצלחת של ספקטור, שבעיקר בלטה על רקע הוואקום המדאיג שקיים כרגע בקרב יוצרות בישראל.

שיר הפתיחה, למשל, "Dreaming Like", חכם בהרבה מכל ההפקה המוזיקלית של אלבום הבכורה, שנשמע לידו מעט מיושן. גם "Mother And Sun" ו-"I Feel Love" מתכתבים הפקתית עם צליל שכמעט ולא קיים בארץ.

עם זאת, "Love Is" מזכיר למה בעצם כל כך התלהבנו מדניאלה ספקטור של אלבום הבכורה: ספקטור היא כותבת מצוינת בעברית, ובאנגלית - ממש לא. 'Cut It Out" הוא דואט מנג'ס שלידו עדיף להישחק שוב בקלישאות הז'ה טם של סרז' גינסבורג וג'יין בירקין וגם "I Feel Love" לא בדיוק מתחרה בקלאסיקת הדיסקו של דונה סאמר.

בסופו של דבר, "Love Is" הוא כמו להביט באדם מאוד יפה שאין לו מה להגיד לך, והניסיון האנושי מראה שקשה לנהל מערכות יחסים ארוכות טווח בצורה שכזו. לכן, או שספקטור תחדד את כתיבת השירים שלה באנגלית, או שפשוט תעשה את המתבקש ולפרויקט הבא שלה תצטייד בטקסטים בעברית ולחנים והפקה מוזיקלית מעבר לים. קריירה בינלאומית אולי לא תצא לה מגישה שכזו, אבל הכרה נוספת בכישרון הענק שלה דווקא כן.

*דניאלה ובן ספקטור, "Love is" (היי פידלטי)

לעומת הישראליות המוחלטת של שטרית והזגזוג הלא טבעי בשפה של דניאלה ספקטור, הבינלאומיות של אבישי כהן כל כך מוטמעת בו ובקריירה שלו שלאיש לא משנה שהוא שר בעברית באלבומו החדש, "Seven Seas", שמופץ באופן נרחב בעולם. הוא כמובן עשה זאת בהצלחה גדולה בעבר, ב"שעות רגישות", אך גם זאת, רק לאחר שזכה למעמד של ממש בעולם הג'אז האינסטרומנטלי במהותו, כך שממילא השפה לא עמדה כמחסום עבורו.

לכן, אין כל חדש ב-"Seven Seas": כהן הוא עדיין אחד המוזיקאים הישראלים המצליחים בעולם ובוודאי אישיות הג'אז הכי רוקנרולית שיש בישראל: הוא כריזמטי, יפה תואר, חיית במה וגם לא נודניק שלא מסוגל לשוחח על דבר מלבד קומפוזיציות.

יחד עם הצוות הקבוע שלו - איתמר דוארי, עמוס הופמן, שי מאסטרו והזמרת קרן מלכה (שלהפקה המוזיקלית של כהן באלבומה יש חלק נרחב בהצלחתה לפרוץ במיינסטרים הישראלי) - כהן יצר אלבום ג'אז קליט, כמעט אפילו קליל, אבל שכל תו בעיבוד של קטעים כמו "היה היתה" ו-"Seven Seas" לוחצים חזק והיטב על בלוטות הרגש. גם השירים בהם כהן שר, כמו "אני עף" ו"הלאה", ניחנים בתנופה שיש לקומפוזיציות של הקטעים האינסטרומנטליים והחיבור שלהם עם פופ ומוזיקת עולם נשמע טבעי ונכון.

כל אלו מביאים לעוד סיבוב ניצחון של כהן, שנשמע לעתים כמו אחד שבאמת הכל בא לו בקלות. אם ההד של האלבום הנוכחי יזכה להד של "Aurora", אלבומו הקודם, ייתכן ונוכל להפסיק להביך את עצמנו בהתנפלות חסרת טעם על האוסקר של נטלי פורטמן ולעבור לגראמי, פרס שאמן כמו כהן הוא מועמד לגיטימי לזכות בו.

*אבישי כהן, "Seven Seas" (הליקון)