דייויד סיימון עשה את זה שוב. אחרי שפירק לגורמים את המשטרה, את התקשורת ואת מערכת המשפט ב"הסמויה", עכשיו הוא משתלט על ניו אורלינס. אחרי שתיאר בפרוטרוט כל אלמנט בחיי הפשע המורכבים בבולטימור וחשף בהם כל נדבך ביסודיות ובסבלנות, עכשיו הוא התפנה לטפל באחת הטראומות המודרניות הכי גדולות של אמריקה: ההתאוששות של ניו אורלינס המוכה אחרי הוריקן קתרינה. התוצאה היא "Treme" הסדרה מבית HBO שעלתה אמש (רביעי) ב-yes, שממחישה שוב את יכולותיו של סיימון להראות דרך הסיפורים הקטנים את התמונה הגדולה.
אירועי "טרמיי" מתרחשים בסוף 2005, שלושה חודשים אחרי ההוריקן הקטלני שהחריב את ניו אורלינס. אנחנו פוגשים עיר הרוסה, ש-50 אחוז מתושביה נטשו אותה. אנחנו פוגשים בתים מפורקים, שכונות מחורבות ואנשים כועסים. הם זועמים לא רק על גורלם המר, לא רק על הטרגדיות האנושיות ועל ההרס, אלא בעיקר על ההזנחה השערורייתית של הממסד לפני האסון ועל הטיפול הכושל במהלכו. עכשיו הם נאלצים לא רק לשקם את בתיהם ואת חייהם, אלא אף להציל את התרבות העירונית המפוארת, שכמעט שטבעה עם כל רכושם בשטפונות.
כרקע היסטורי לאירועים מומלץ לצפות בסדרה הדוקומנטרית של ספייק לי, "כשהסכרים נפרצו", אבל גם בלי זה, כבר בנעימת הפתיחה של "טרמיי" ניתן לזהות את הגורמים שירכיבו את הסדרה, שמייצגים נאמנה את הלך הרוחות בעיר: מצד אחד דמויות ססגוניות שצועדות בצעדי ריקוד בתהלוכותיה המפורסמות, מצד שני תמונות של הרס וחורבן ושל אנשים שמנסים לבנות את עצמם מחדש וברקע נשמעים צלילי הג'אז המשובבים, אלה שחושפים את הרוח החיה שעדיין מפעמת בעיר, זו שמייצגת את ההיסטוריה המורכבת של ניו אורלינס והפכה אותה למיתוס. אין ספק: אם אתם לא חובבי ג'אז ופיתחתם בחייכם סלידה מטרומבון, חצוצרה וסקסופון, אתם לא במקום הנכון.
אל תפספס
הסדרה, שמגיעה אלינו באיחור לא אופנתי של שנה, עוקבת במקביל אחרי מספר תתי עלילות. טוני ברנט (בגילומה של מליסה ליאו, זוכת האוסקר על "פייטר" וגיבורת סדרת מופת אחרת, "רצח מאדום לשחור") היא משפטנית בתחום זכויות האדם, אידיאליסטית ולוחמת צדק. בעלה הוא קריגטון ברנט (ג'ון גודמן הגדול), מרצה לאנגלית אינטלקטואל שזועם על הרשויות בסגנונו הקולח והאלים. אנטוניו בטיסט (בגילומו האמין של וונדל פירס) הוא טרומבוניסט קשה יום, שמנסה באופן נואש לפרנס את משפחתו דרך נגינה, ומעריך כל דקה כזו. דיוויס מקאלארי (סטיב זאהן) הוא מגיש ברדיו עם הערצה אובססיבית למוזיקה, שכבר בפרק הראשון זורק ממיטתו את השפית ג'אנט דסהוטל (קים דיקנס הנפלאה) רק כדי להצטרף לתהלוכה מנגנת.
יותר מש"טרמיי" היא סיפור על בני אדם, זוהי דרמה עירונית (הסדרה קרויה על שם הרובע טרמיי), סיפור על עיר מלאת אופי שמסרבת לקרוס. בכל בר הופעות חשוך, בית קפה שכונתי או מסע הלוויות קודר ומרגש כאחד, ניתן להריח את ריח העובש על הקירות, אך גם את הגאווה של התושבים ואת הרקע ההיסטורי הייחודי שלהם.
אל תפספס
לפרקים "טרמיי" נראית לא קומוניקטיבית, אבל מה שנראה תחילה כמעקב מבולבל אחר מגוון רחב של דמויות, מתחבר בסופו של דבר לעלילה שלמה ומורכבת. כולם פרטים קטנים בסיפור שהוא גדול מהם. כולם אנשי אמונה אידיאליסטים ומעוררי השראה, שהולכים עם האמת שלהם עד הסוף. כולם הם כמו כל?י נגינה שמנגנים באופן אינדיבידואליסטי ורק ביחד, זה לצד זה, נשמעים כמו מקהלה פולקלוריסטית.
ככל שהסדרה מתקדמת, מתגלה ש"טרמיי" היא כמו יצירות הג'אז שניו אורלינס כל כך מתגאה בהן: לא רק שילוב קסום בין אלמנטים אפריקאיים לתרבות המערבית, לא רק שילוב בין בלוז, סווינג וגוספל, אלא בעיקר הרבה אלתורים אישיים שביחד הופכים להרמוניה. כצפוי, דייויד סיימון עשה את זה שוב.