מה שהילדים אוהבים 104

ג'יימס בלייק אולי שברירי יותר מילדה בת ארבע שבדיוק ראתה את שני ההורים שלה נשרפים מול עיניה, אבל שום דבר לא עוצר את המעט כוח שכבר כן יש לאיש הזה. מזה כמה חודשים כולם עפים על אלבום הבכורה שלו ומלא רימקסים מבית בלייק קופצים עלינו מכל כיוון. אז זה לא מפתיע שעכשיו מגיע גם שיר חדש - הבי-סייד לסינגל "The Wilhelm Scream", שלא נופל ממנו ביכולת לקפל את הלב לארבעה חלקים בדרך הכי עדינה שיש.

לא חשבתי שאפשר לשפר את "Slowdance" של מת'יו דיר. טוב נו, אני עדיין לא חושב שאפשר להפוך אותו לטוב יותר - מדובר בשיר מושלם - אבל זה כן הגיוני לעשות ממנו משהו אחר לגמרי ולמשוך את ההפקה לאזורים המוזרים יותר של הלו-פיי וזה בדיוק כמו ש-How to Dress Well עשו לכבוד יציאת הסינגל המדהים הזה.

אני תוהה מה יש יותר בעולם: שירים שדניאל ג'ונסטון כתב ללורה - הבחורה שהוא אובססיבי לגביה מאז התיכון - או קאברים ל-"True Love Will Find You In The End", שיר שברון הלב המוכר ביותר של ג'ונסטון, הבי-פולאר הכי מוכר, לפחות עד שהבנו עד כמה צ'רלי שין באמת משוגע.

השיר הנ"ל מגיע מלהקה שכותבת את השם שלה באופן המרגיז "†‡†", ותהרגו אותי איך זה קשור לשם האמיתי של ההרכב - ריטואלז. בכל מקרה, מדובר בכוכבים החדשים של סצנת הרייפגייז, סקרוגייז, או איך שלא תחליטו לקרוא למוזיקה הקצת מפחידה אבל הלפעמים מאוד מוצלחת הזו.

טיילר, דה קריאייטור אולי לא עושה רייפגייז, אבל הוא הדבר הכי קרוב שמגיע לז'אנר הזה מעולם ההיפ הופ, בעיקר אם מתייחסים למילים שלו. כיאה לאיש שמחזיק את 2011 על הכתפיים, גם בשבוע שעבר הגיע משהו מדהים מהכיוון שלו ושל הלהקה שלו, אוד פיוצ'ר וולפגנג קיל דם אול, וזה הרימיקס האפל שעשה טורו ווי מוי לשיר "!French" מתוך אלבום הבכורה של טיילר, "Bastard", אלבום מצוין שכדאי לטחון לפני שמגיע השני של טיילר באפריל, רק כדי שתוכלו להגיד שאתם אוהבים את האיש עוד מהאלבום הראשון שלו.

דימיטרי מרטין אמר פעם שאין כתובות גרפיטי שלא מפוצצות ברגשות. אף פעם לא תראו גראפיטי אם הכיתוב "כיף לי עם דינה, אבל אני לא בטוח שאני רוצה לקחת את מערכת היחסים לשלב הבא", או "טוי סטורי 2 היה בסדר". אותו הדבר עם שירי אהבה - הם תמיד מפוצצים בפאסון, כאב או התלהבות. צ'יפ דה ריפר החליט לקחת את העניין הרומנטי באופן קצת פחות דרמטי, והפזמון הנונשלנטי של השיר הזה הוא הדבר הכי מבריק ששמעתי השבוע.

הקליפ החדש של וויז חליפה יצא לפני כמה ימים ופתאום זה היכה בי - האיש הוא מי שיחזיר את ההיפ הופ של החצי השני של הניינטיז לאופנה. כאילו, בקטע טוב. שמש, בחורות, אהבה, ים, בגדים קצרים. כנראה שהקיץ ממש מעבר לפינה.

גם אתם לא מבינים מה עשיתם? מעניין לאיזה כיוון זה יוביל אתכם, כי פאמילי נטשו את הדרמה המטרידה של הרייפגייז ועברו לארנ'בי לבן מהאייטיז רק בכדי להבין.

הבום! של השבוע הוא הדליפה של אלבום הבכורה המלא של ג'יימס פנטס. הכל נכנס פנימה - רוקנ'רול, פיפטיז, השפעות סואסייד ואלקטרוניקה מההווה, עם יכולת כתיבה מרשימה והפקה מהחלל.

כשקריסטל סטילס רק התחילו, הם הוציאו גרסת דמו של השיר הזה, וגם ממנה היה אפשר להתלהב. עכשיו, בערך שנתיים אחר כך, כשהלהקה מתכוננת לשחרור האלבום החדש שלה, מגיע השיר הזה עם הפקה הרבה פחות מלוכלכת שמשדרגת את הקטע ללהיט רוקנ'רול פאזי.

וגם לבלאק ליפס יש קטע חדש ומבטיח - בעיקר כי הוא נשמע בדיוק כמוהם. מזל, כי קצת דאגתי שהם יאבדו את הדרך.

אדי ארגוס חוזר עם ארט ברוט לעוד אלבום תחת ההפקה של בלאק פרנסיס והסינגל הראשון מתוכו הוא בדיוק מה שהייתם מצפים: Pאנק מלוטש, מילים מטופשות אבל סופר חכמות על אינטרקציה מינית, ומלא מהכריזמה האינסופית של ארגוס.

ג'יי ג'יי הם אולי להקת אינדי עדינה עם זמרת, אבל הם תמיד מקדימים את המשחק דווקא כשזה נוגע להיפ הופ - בקאברים, אירוחים וסימפולים. עכשיו, כשהחבורה של אוד פיוצ'ר הכניסה חזק ללינגו את המושג "Swag" (שליל וויין מנסה לדחוף בעצמו כבר כמה שנים), הם היו חייבים להוציא קטע שמתייחס לתופעה החדשה. ומה לי יש להגיד על זה? סוואג.