קחו למשל את ניקי גולדשטיין. בכל פעם שהוא מופיע על המסך ההפתעה הגדולה היא עצם קיומו, אבל בקדם האירווזיון אמש (שלישי) הוא הגיע לשיאים חדשים. גולדשטיין עלה לבמה נרגש ונפעם, ושר בקול מלא פאסון את שירו "אמריא איתך" כאילו מדובר בקרב על חייו. השיר עצמו היה חלש, מביך ולא רלוונטי (כמו כל הערב הזה), אבל גולדשטיין התמסר למנגינה בשיא הרצינות. מבחינתו הוא גנרל מקסימוס בקולוסאום ברומא, זה רגע השיא של חייו. פניו דרוכות, עיניו נעצמות, וכל כולו משדר דרמטיות חסרת מודעות שמנסה להתאים את עצמה למעמד המחייב. זה הלילה בו מפעל חייו של גולדשטיין מקבל לגיטימציה, זו הזירה שמצדיקה את קיומו, וגולדשטיין מתמוגג מכל דקה. נא לא להפריע לו עם המציאות.
לבוש בחליפה מבית אופנה מודרני מהמדרחוב באשדוד, חמוש ברקדנית שמנסה לפלס את דרכה על הבמה, גולדשטיין מסיים את שירו בקידה לקהל. "ט'נק יו", הוא מודה לצופים בעיר האורות ראשון לציון. "דאנקשן", הוא מוסיף בגרמנית ומנופף בידו. למי הוא חושב שהוא מדבר? מהמחוות הבינלאומיות ניתן להניח שגולדשטיין מככב באירוע בעל השפעות גלובליות ולא בחלטורה של ערוץ 1, כאילו הוא בלב הזירה היוקרתית בתבל ולא באולם התרבות בעיר הקניונים, אבל התזכורת תגיע מהר מאוד.
משם הוא יצעד לגרין-רום, ייתקל בצלם מבולבל ובטכנאים מגושמים, יתיישב על שולחן שלקוח מגני אירועים של המאה הקודמת, ויתקבל על ידי לוסי אהריש. "איך המרגש?", היא שואלת, "מרגש", הוא עונה. "ואיך אתה מרגיש?", היא מתעקשת, "מאוד התרגשתי", הוא נחנק. ספק אם בכנס פסיכולוגיות הפועל ר.ג.ש נאמר בכל כך הרבה הטיות שונות, אבל הצופה מסרב להיכנע. המבוכה כל כך גדולה, שפשוט אי אפשר להוריד ממנה את העיניים.
אל תפספס
הפער בין הרצינות התהומית שגולדשטיין לוקח את עצמו לבין ההפקה החובבנית והמסגרת המיושנת הוא לב לבו של הקדם אירוויזיון. זה מה שהופך אותו לכל כך קסום ולכל כך פרובינציאלי, ולחגיגת טראש לכל חובבי הז'אנר. היומרות לאירוע נוצץ וחד פעמי עדיין שם, אך הן מתנפצות בכל תקלת שידור. האווירה החגיגית מנסה להתרומם, אך היא מתפוגגת עם כל מצלמה רועדת. השמלות והתלבושות מצועצעות כתמיד, אך רק ממחישות את חוסר הטעם המקומי. השירים המתחרים, שמלכתחילה איכותם הוטלה בספק, הוגשו בסאונד צורם במיוחד. הטקסטים של אקי אבני, שניסו להיאמר בממלכתיות, כנראה נכתבו על ידי דניאל פאר עוד ב-1981. קשה לקבוע מה מדאיג יותר: הבושות שצפויות לנו עם השיר המנצח, או ההוכחה הנוספת לשימוש השערורייתי של רשות השידור בכספי הציבור.
אבל מתברר שיש אנשים שעדיין מתמסרים לקדם האירווזיון. הנה אנחנו עוברים לעמדת השידור של מיכל אמדורסקי בבית קפה בראשון לציון (על אף שאקי הבטיח שעוברים לאנה ארונוב), ומסביבה עשרות אוחצ'ות נרגשות. כולם מוחאים כפיים, רק מחכים לאורגזמה השנתית, לרגע שבו שירי מיימון תגיד "דוז פואה". התקלות נמשכות, האוזנייה לא עובדת, אבל שרהל'ה שרון מסרבת להפסיק לשיר. פנינה רוזנבלום שרה בפלייבק מחאתי את "תמיד אישה", יזהר כהן חושף תלתלים דלילים מתמיד, ונדמה כאילו כלום לא השתנה, כאילו זה עוד פרק בתוכנית הארכיון "כך היינו". למעשה, כך נתקענו, כי בסוף שוב הדנה לבית אינטרנשיונל ניצחה, הפעם עם השיר "דינג דונג". זה נראה כמו פרודיה, אבל זו לא. זה פשוט קדם אירוויזיון.
