חג, מועד ונופל: בעקבות יום האישה, ברצלונה-ארסנל, קדם האירוויזיון

יא אללה, איזה יום היה לנו אתמול, חגיגה: לנשים ולרשתות הפארם – יום האישה. לגברים – משחקן של ארסנל-ברצלונה בליגת האלופות. לכל השאר – שובו של קדם האירוויזיון בהנחיית אקי אבני ושירי מימון, חי מהיכל התרבות של ראשון לציון. אף מגזר לא קופח, איוונט לכל אזרח.

כבר זמן מה, מאז, נגיד, האיוונט של ספטמבר אילבן – סתם כדי לנקוב בנקודת זמן שכולם מתחברים אליה – שהיומיום מת ואת מקומו תפסו ימי האיוונט, בהם החדש הוא מסעיר, והחדש שתיכף לא יהיה כלל – כלומר, הארוע החד פעמי – הוא יוצא מן הכלל טוב. זהו ניצחונו של ה"רק היום" שעלה כסינדרלה מהשוק. האיוונט הוא תמרור רגשי בעולם של קהות, בלעדיו קשה לדעת מתי: מתי להרגיש סחבק עם החבר'ה, מתי להתרגש הכי הכי בעולם, מתי לכיף כיף כיף, מתי להתחבר לעצמך ממקום של התחברות לעצמך ומתי הוא פשוט זמן של WOW.

עוד לפני פייסבוק, הטלוויזיה, בחוש ההישרדות המפותח שלה, הבינה שמאז שכל אחד יכול לראות כל דבר כל הזמן בגלל ה-VOD והאינטרנט יימח שמו חייבים לייצר איוונטים - שיהיה ערך לצפייה בהם בזמן אמת וניתן יהיה למכור בהם פרסומות. וכך אנחנו עדים לשמיניות גמר בתוכניות מלאכת יד, להדחות כפולות ומכופלות ושלל MUST SEE'S – רק לא להגיד שמדובר ב"עוד פרק של". איחס, עוד פרק. התוכניות היחידות שאינן צריכות למנף עצמן לכלל איוונט הן החדשות, שכל כולן רצף איוונטים שחבל על הזמן. אם כי היה נחמד להדיח את השדרן בשידור חי.

עסקי האירועים כידוע עולים כפורחים, אבל גם אוכלוסיות שכביכול סולדות מארועים לא טומנות ידן בצלחת האיוונט. אם אך לפני שנה או שנתיים מקובל היה לציין הופעה חגיגית לרגל צאת אלבום, הלוא שהיום "הופעה לרגל השקת סינגל" היא עניין שבשגרה. שלא לדבר על אורחים מיוחדים, שהופעה בלעדיהם היא עלבון לרוכשי הכרטיסים. אחד מאמנינו אף טורח להספיד את עצמו מדי הופעה ומציין על המודעות כי מדובר ב"הופעה אחרונה בהחלט".

כל מי שבעסקי השואו-ביז יודע שחייבים איוונט, כי סתם הקהל לא בא. יח"צני המסיבות, בלית ברירה, החלו למכור את ההיסטוריה הפרטית שלהם: יחצ"ן שיודע שלא יצליח להביא מספיק אנשים למסיבה כלשהי מכריז עליה מיידית כעל יום ההולדת של עצמו, זאת גיליתי כשאחד ממכרי שלח לי הזמנה ליום ההולדת השלישי שלו במספר השנה. כששאלתי לפשר הענין הסביר שמדובר בתאריך הלועזי, בתאריך העברי ואחד של גלעד שליט.

זה ברמה של הבגדול. ברמה של הבקטן - אין ספק שכל ציוץ, כל מבזק, כל SMS, הוא בבחינת אירוע זעיר. מטרת כל האירועים והאירועונים האלו היא אחת: לחלק את רצף החיים ליחידות זמן ניתנות להכלה נפשית וחשוב מכך – ניתנות לתמחור ומסחור.

מה בישר את עידן האיוונט? יתכן שהכל התחיל בזניחת השאלה "מה שלומך" והחלפתה ב"מה קורה" התוססת; במעבר מהתעניינות במצב השלום והשלווה של פלוני או, בקיצור, שיעמום תחת, לתביעה דחופה לעדכון. לא בכדי בחרה מלכת האיוונטים הלוא היא שידורי קשת, בקיצור השאלה "מה קורה" לשם האתר האינטרנט שלה.

החיים במלואם, כלומר, הזמן כיחידה אחת רציפה, מפחידים אותנו פחד-מוות. כלה שהתראיינה ביום חגה היטיבה לנסח את החרדה ואת הפתרון: "מה אחר כך? דירה, ואחר כך בריתה... נתקדם מאירוע לאירוע." כי חיים יש רק אחד, אבל ארועים יש הרבה. אלו שאינם מודעים לפחד, חשים ודאי את חוסר הנוחות, המבוכה שבלהתקיים סתם, ללא אירוע או מיני-אירוע, בלי למבזק ולהתמבזק. מלאכת החיים מלאכה קשה ובזויה היא, היחיד שעוסק בה, דומני, הוא המכולתניק בפינת נורדאו, וגם הוא ודאי יודע שהסובייקטיביות כולה היא פאסה קומפוסה.

ימינו אנו הם ימי "התנגשות האיוונטים", אך עקב הריבוי – בואו נודה, האיוונט כבר לא כזה איוונט. ההשקות, החתונות, המבזקים המיוחדים, כמעט נמזגים כבר שוב לכלל זמן רציף ורוגע ברגשתו המתמדת, פתאומי לעד.