לישה תהומית: על "פלישה עולמית: קרב לוס אנג'לס"

רעיון קלוקל עומד מאחורי "פלישה עולמית: קרב לוס אנג'לס", ולכן לא פלא שהתוצאה אינה מוצלחת. כמו קונספטים שגויים רבים, גם במקרה זה מדובר ברעיון פשוט: לקחת את הסיפור החבוט על החיילים האמריקאים שנלחמים בחייזרים הרצחניים שפלשו לכדור הארץ, ובמקום להציג אותו בכלים הפנטסטיים של ז'אנר המדע בדיוני, לעשות זאת בצורה המחוספסת יותר של סוגת סרטי המלחמה. ובקיצור: דמיינו את "היום השלישי" פוגש את "בלאק הוק דאון" או מיזוג בין "מטען הכאב" ו"הפלישה למאדים".

כבר ברבע השעה הראשונה מתחוור מדוע זו התכה מיותרת לחלוטין: כל היופי ביצורים מהחלל החיצון הוא שהם מאפשרים לקולנוע להפעיל את הדמיון ולהתעלות מעל המציאות האפרורית, אז מה הטעם לעשות עליהם סרטים שבכוונה אין בהם טיפה של שאר רוח? כבר חזינו בדי והותר יצירות מחוספסות על חיילי מרינס בשדה הקרב, ולפיכך "פלישה עולמית: קרב לוס אנג'לס" מנסה להיות חדשני אבל נראה דווקא כמו משהו שראינו לא פעם, וזה הופך אותו לכל כך לאה ומיותר.

התחושה שהסרט מיותר נובעת בעיקר מכך שההתכה שלו בין הז'אנרים לא עבדה, ומהשילוב בין המד"ב למלחמה נותרה רק המלחמה. וכך, אם תחליפו את החייזרים שנצפים לאורך העלילה בסומלים, עירקים או פעילי אופוזוצייה לוביים, לא תהיה לכך שום משמעות מבחינה סגנונית, עלילתית או סמלית. "פלישה עולמית: קרב לוס אנג'לס" הוא למעשה הרפתקת מארינס לכל עניין ודבר, ובניגוד ל"מחוז 9", למשל, הוא אפילו לא השכיל להשתמש בחייזרים ולו כדי להוסיף לעצמו רבדים, וכתוצאה מכך הוא סתם מוצר דל שומן על חיילים שיורים במטרות. הצרה היא שגם לסוגו, הסרט אינו מוצלח.

בדומה ל"מחוז 9", גם את הסרט הזה ביים קולנוען שנולד וגדל בדרום אפריקה – ג'ונתן ליבסמן במקרה זה. ליבסמן הודה בעבר כי התבגרותו האלימה במדינה היתה השראה ליצירה שלו, ובמקרה של סרטו הגדול הקודם, "המנסרים מטקסס: ההתחלה", הוא ניצל את טראומות ההתבגרות כדי להפיק יצירה ז'אנרית שהיה בה מגע יד אישי. לעומת זאת, הפעם נראה שהחייזרים שאבו כדרכם את כל המשאבים משכלו של ליבסמן, וכתוצאה מכך אין בסרטו החדש ולו טיפה של מעוף.

הבעיה כפולה: ראשית, האיזון בין קטעי הפעולה ורגעי הקשקשת לוקה בחסר. יש בסרט פחות מדי אקשן והרבה יותר מדי דברת, והעובדה שהדיאלוגים נגועים במידה של פטריוטיות, בנאליות ופומפוזיות יתר ודאי אינה עוזרת. בשלב מסוים משווה אחד החיילים את מפקד הכוח (ארון אקהרט) לג'ון ווין, ולא ברור אם הדבר נעשה באירוניה או בחוסר המודעות המוחלט שמאפיין את הסרט.

חמור מכך, גם סצינות הקרב המעטות מדי אינן מספקות, וליבסמן מביים אותן בצורה מיושנת, לעתים על גבול החובבנית, שאינה מצליחה להסעיר ולו לשנייה ובוודאי שגם לא להיחרת בזיכרון. למעשה, הסרט כולו חולף ביעף, כמו משחק וידאו שנמאס לך לשחק בו אחרי שעפת שלב או לאחר שנגמרו לך המטבעות. הוא מרגיש כמו אחת מאותן יצירות קולנועיות שכל המעורבים בהם איבדו שליטה או עניין במהלך ההפקה והותירו את הצופים לסבול מן ההשלכות.

וכך, נוסף לכל מגרעותיו, סובל הסרט מחורים תסריטאיים בגודל של ספינת חלל. בעצם, כיאה לסרט שבו אף דמות לא זוכה לחבר יותר משלושה משפטים רצופים, כמעט כל המהלכים העלילתיים בו תמוהים וחסרי הקשר.

מעבר לכך שלא ברור מי הם החייזרים הללו ומה הם רוצים, גם לא מובן מדוע הם מסתפקים בהשמדתה של לוס אנג'לס, וזאת אף שהסרט מתהדר בשם "פלישה עולמית". האם החייזרים ראו יותר מדי להיטים אמריקאים בכוכב הלכת שלהם וקיבלו את הרושם המוטעה שהוליווד היא לא רק מרכז העולם אלא העולם כולו בעצמו? איך זה שהם לא מבקשים לכבוש ערים נוספות, וכיצד ייתכן שכוחות צבאיים מאזורים אחרים לא מגיעים כדי להילחם בהם?

מענה לקושיות הללו יתקבל רק אם הסרט יצליח מסחרית במידה מספקת כדי להמריץ את מפיקיו להנחית עלינו גם את "פלישה עולמית: קרב ניו יורק" או "הפלישה חוזרת: הקרב בטוקיו", אך למען האמת, שווה לוותר על התשובות כדי לחסוך לעצמנו את התענוג שבהמשכונים הללו. למעשה, הדרך היחידה להתאושש מהטראומה של "קרב לוס אנג'לס" היא להוציא סוף כל סוף את תוכניות המגירה להרים סרט המשך ל"היום השלישי".