זהו זה?: על האלבומים החדשים של הסטרוקס, Elbow ואלכס טרנר

חמש שנים הם הרבה יותר מדי זמן בשביל לקבל אלבום חדש של הסטרוקס. לא מדובר רק בחיסרון הפיזי של שירים חדשים מהלהקה הכל כך מצוינת הזו, שלמרות כל נבואות הזעם של אנשים שאיבדו את המוג'ו עוד ש-"?Is This It" יצא, דרסה את מבחן הזמן; הציפייה מהחומרים החדשים שלהם הפכה לכל כך אימתנית, שקשה להאמין שמישהו באמת יקבל את האורגזמה לה הוא מצפה מהאלבום, בוודאי בשמיעות ראשונות.

ואכן, התגובות הראשונות ברשת ל-"Angles", האלבום החדש של קזבלנקס ושות' שדלף אמש (ראשון) ונטחן מאז בקרב כל מי שכסס ציפורניים לקראתו, הן בינוניות ואפילו למטה מכך. זאת, למרות שהרגע המשמח ביותר של 2011 היתה השנייה שמעבר התופים פגש את הפזמון של קזבלנקס ב-"Under Cover of Darkness", הסינגל הראשון מתוך האלבום, ולמרות שעדיין אין עוד להקה שיודעת לעשות את מה שעושים הסטרוקס. נראה שהשילוב בין ה-DNA של הסטרוקס לבין האלמנטים שאפיינו את אלבום הסולו של קזבלנקס שהוטמעו כאן, וכן הטוויסטים מוזרים כמו הפתיח של "Two Kinds of Happiness" שנשמע בול כמו כל להיט של הקיור, מקשים על מי שמצפה לקבל מכה בראש מהלהקה שהפכה את הנתינה בראש לסימן מסחרי.

אבל אם יש זכות שהסטרוקס הרוויחו בתור להקת העשור הקודם, היא הזכות לתת לאלבום הזה, 34 דקות כולו, הזדמנויות נוספות. בינתיים, הפייבוריטים המסתמנים הם "Taken for a Fool" או "Games" וגם "Life is Simple in the Moonlight" המסיים. לאורך כל האלבום, קזבלנקס כובש וכריזמטי מתמיד, אולם קשה, לפחות בינתיים, לאתר את הצייטגייסט שהסטרוקס הצליחו ללכוד בשלושת האלבומים הקודמים. גם להיט ברמה של "Heart In A Cage" עדיין לא נמצא, מלבד "Under Cover of Darkness", שאחרי 1,152 האזנות הוא מועמד לגיטימי למדי לתואר שיר השנה.

אלא שלמטרה כזו בדיוק נועד הזמן, שלא רק מרפא כאבים לפי הקלישאה אלא מעניק חיים מחודשים להנאות שהספקנו לשכוח מהם. בינתיים, רגע לפני שהקהל מתחלק לבעד ונגד, נסו להינות מהרעש הנעים של "אירוע" רוקנרול שמלווה את האלבום המרתק הזה. יתכן שיעברו עוד חמש שנים, אם בכלל, עד שתוכלו לחוות זאת שוב.

הרצינות התהומית של Elbow קטלנית לא פחות מהתבטאות נגד מוזיקה מזרחית. אפילו באלבומם הקודם, "The Seldom Seen Kid", שהיה הקליל ביותר מבין ארבעת אלבומיהם עד אז, אפשר היה להרגיש את פרצופיהם חמורי סבר מסתכלים למאזינים בעיניים מבעד לרמקולים. עתה מסתבר שאפילו הלהיט שהאלבום ההוא הביא, "Grounds For Divorce", להיט לטריילרים ("לקרוא ולשרוף", לדוגמה) ופרס המרקורי בו זכו בעקבותיו, לא גרמו לסולן גאי גארווי והחבורה לחייך. הוא לא.

"!Build A Rocket Boys" הוא האלבום שלמעשה Elbow חלמו להקליט כל חייהם: תזמורים מורכבים ועיבודי מיתרים שיגרמו לגארווי, חתיכת ווקאליסט שלא ברא השטן (במובן הלא יהורם גאוני של הביטוי), להישמע צלול יותר מיין תירוש, טקסטים פומפוזיים ואווירה של "הקלטנו יצירת מופת", מהעטיפה ועד השיר החותם. אפילו סימן הקריאה שהוא חלק משם האלבום מלמד שמדובר בלהקה שבאה לדרוס בריטס וגראמי מבלי לספר בדיחה אחת בדרך.

אלא שלראשונה בקריירה שלהם, Elbow הגיעו למצב שבו הרצינות התהומית שלהם משתלמת באמת. הניג'וס שיש בהאזנה לאלבום שלם שלהם היא כמעט חוויה חיובית, דרך שיר מעורר השראה כמו "Lippy Kids" או דרך ההפוגה של "Jesus is A Rochadale Girl". אמנם גם "!Build A Rocket Boys" בשלמותו מייגע ובעל פילרים (בנוסף, לא מומלץ לקרוא לשיר "The River" כאילו ספרינגסטין לא קיים, בוודאי אם השיר הוא לא טוב), אבל פילרים מהסוג שמעריצי הלהקה, ויש לא מעט כאלו, נושמים ואוכלים בשבילם.

המאפיינים המוזיקליים של Elbow וגם אווירת הטירוף בביקורות סביב האלבום החדש באנגליה הופכים אותה לחוליה מעניינת בשרשרת שהתחילה בלהקות הפרוגרסיב של שנות ה-70, דרך רדיוהד ועד היום. בעיני רבים היא אחת הלהקות הגדולות בעשור האחרון וב-"!Build A Rocket Boys" היא מתקדמת צעד לעבר אותה יצירת מופת שהיא מנסה להקליט. למי שלא מסוגל להכיל את כל הפרפקציוניזם של הלהקה הזו (כמו החתום מעלה), מומלץ לראות אותם בהופעה חיה, שם Elbow וגארווי הם להקת רוק חכמה, מתגמלת ואפילו, לא להאמין, מצחיקה.

Elbow, "Build A Rocket Boys!" (ייבוא: הליקון)

התגובות היותר משעשעות ל-"Brick By Brick", הסינגל החדש של ארקטיק מאנקיז, תהו להיכן למעשה נעלם אלכס טרנר, סולן ההרכב וכנראה ה-גבר של השנים האלו. התשובה נמצאת כנראה באי.פי החדש והמקסים כל כך שלו, "Submarine", שהוא פסקול לסרט באותו שם של ריצ'רד איואדי, שביים קליפים לארקטיק מאנקיז ולהרכב הצד של טרנר ומיילס קיין ,The Last Shadow Puppets .

ששת השירים שבאי.פי הם למעשה טור דה פורס של הצד הפחות מדי מוערך של טרנר, והוא של כותב השירים. כולם כבר מבינים שטרנר הוא פרפורמר רוקנרול אדיר ושלארקטיק מאנקיז יש חוש קצב שמצדיק כל סנטימטר בהייפ שהזניק את הקריירה שלהם דרך שני אלבומים שכל אחד מהם הוא התפתחות נפלאה בפני עצמה. אבל באי.פי הזה, המילים של טרנר הן הכלי החזק שלו, מ-"Glass In The Park" החולמני והמקסים ("כשאת אומרת שאת עוזבת אותי הלילה/אני לא יכול לשמור את הרגשות שלי בתחפושת") דרך "Stuck In The Puzzle" ("אני לא מסוג הטיפשים שיישבו וישירו לך") ועד "Piledriver Waltz" המסיים, שמסמל היטב את יכולות הסטוריטלינג שטרנר פיתח ופיתח עם השנים.

מוזיקלית, טרנר עטף את השירים בסאונד חם ומינימלי יחסית לדיסטורשן של המאנקיז. יש דמיון כמובן לחלק מהבלדות המהורהרות יותר של להקת האם ובכל זאת הצליל של האי.פי שונה באופן די מובהק הן מהמאנקיז והן מהעיבודים הנפלאים של ה-Last Shadow Puppets. התוצאה הסופית כל כך יפה, שאפשר רק לקוות שהכיוון הזה ישתלב איכשהו באלבום הבא של הארקטיק מאנקיז שייצא ביוני. מצד שני, בשמיעות חוזרות, גם "Brick By Brick" הוא בסדר גמור והמסקנה הסופית היא שבגיל 24 בלבד, העבר, ההווה ועתיד של הרוקנרול שייכים לאלכס טרנר.

אלכס טרנר, "Submarine E.P"?(לייבל: דומינו)

הדיבור על The Vaccines נמצא במרחב העדין שבין הייפ לגיטימי ליציאה מפרופרציות, כמיטב המסורת באנגליה. ההרכב הלונדוני התהדר כבר מתחילת דרכו בחוזה הקלטות בקולומביה וכמובן, תמיכתו הבלתי מסויגת של שדר הרדיו זיין לואו. משם, המשיך ההרכב להופעות עם סלבריטאים סטייל אלכס קפרנוס מפרנץ פרדיננד בקהל ומשם – לציפיות אימתניות, שהביאו להחלטה המבריקה של הלהקה לקרוא לאלבום הבכורה שלהם, "?What Did You Expect From The Vaccines".

ובכן, לא משנה למה ציפיתם מהם – הווקסינז הם באמת להקה נפלאה, שנטועה עמוק במסורת הארוכה והמפוארת של הרכבי פוסט-Pאנק עם סאונד מהדהד המשלב בין דיסטורשן קשוח למלודיה רכה ושירים שמשתלבים היטב בפסקול הגשם הקבוע שיש למאזיני הז'אנר באוזניים. אלא שבניגוד לנוסחאתיות שפשטה ברוק האנגלי בעשור האחרון, משהו בכריזמה המוזיקלית של הווקסינז מאפשרת להם להתעלות מעל הדיבור של "הרגע" ולהאמין שהם יותר גלאסווגאס ואינטרפול שבאו כדי להישאר מאשר, למשל, מקסימו פארק.

בנוסף, שירים מבריקים כמו "Post Break-Up Sex" ו-Under" Your Thumb" מצליחים להוציא את הווקסינז מהשבלונה הקבועה של להקות מהז'אנר, שנולד באייטיז וממשיך להתגלגל כבר למעלה מעשור משער אחד של ה-NME למשנהו. כך, לצד היסודות הקבועים של ג'וי דיוויז'ן ואינטרפול, גם הראמונז, הקלאש וג'יזס והמרי צ'יין נוכחים, בדומה לאלבום מעולה מצוין אחר מהתקופה האחרונה, זה של Chapel Club.

כמו אותה להקה, השאלה המרתקת, כמובן, היא מה יקרה עם הווקסינז אחרי ההייפ של אלבום הבכורה, כמו שמרתק לדעת מה יקרה עם 1,142 הלהקות האחרות שהיו במעמדן של הווקסינז בעשור האחרון וגילו עד כמה תעשיית המוזיקה אפורה לא פחות ממזג האוויר בלונדון. אבל בינתיים, הפתרון האידיאלי לימים האלו הוא סיגריה, בירה והאזנה ל-"All In White", השיר היפה באלבום שמשלב את הדוגמאות שלעיל עם "חרב דמוקלס" של לו ריד ואפילו בייס ליין שנשמע סחוב מ"שיר הג'ינג'יות" של הג'ינג'יות. לאחר מכן, נתראה בהייפ הבא.

"?The Vaccines, "What Did You Expect of The Vaccines (לייבל: קולומביה)