ערוץ החיים הקלים: על הספר "פרויקט האושר" מאת גרטשן רובין

כ-700 ספרי עזרה עצמית ראו אור בשנת 2005 בארה"ב, ושוק המכירות שלהם עמד על 1,290,000,000$ (ביליון ומאתיים תשעים מיליון דולרים) ומאז המספרים רק גדלים. בשוק הבלתי ניתן לרוויה הזה, הפונה לקהל עצום וצמא, יהיה זה כמעט מטופש שלא להוציא ספר שכולו כוונות טובות, כמה אמרות שפר מלטפות ולהצטרף לתעשיית המרק עוף לנפש. שוק ספרי העזרה העצמית הוא בהחלט התחום שצריך לחשוד בו באופן יסודי ומתמיד, לפשפש בציציותיו ולשקשק אותו קרוב לאוזן כדי לראות אם הוא עושה קולות של ליצן. רק בגלל שאנחנו זקוקים לרווחה אישית, אין זה אומר שכל מי שכותב ספר בתחום יכול בהכרח לספק לנו אותה.

"פרוייקט האושר" של גרטשן רובין, ספר שנופל בדיוק בקטגוריית העזרה העצמית, נזהר בכוונות שלו. היא אינה נזירה שמכרה את הפרארי שלה, וככלל היא לא מעודדת תפיסת חיים מזרחית לשימוש אינסטנט בעולם המערבי. היא לא אכלה, התפללה ואהבה – או שכן, אבל לא הינדסה לעצמה משבר חיים ונסעה להודו בשביל להפסיק לספור קלוריות ולהבין שהתחתנה עם פוץ. לא, גרטשן רובין, לכאורה לקחה לעצמה משימה צנועה יותר – לייצר פרויקט אושר בן שנה, בו כל חודש מוקדש למטרה אחרת שנועדה להגביר את מידת האושר שלה בחיים. לא שקרה לה משהו נורא, אבל כדבריה: "לא רציתי להביט לאחור באחרית ימיי או בעקבות אסון נורא ולחשוב כמה מאושרת הייתי אז, וכמה חבל שלא הבנתי את זה". (עמ' 15)

אם כך, יצאה רובין, עורכת דין בהשכלתה ומחברת של שני ספרים היסטוריים, לנסח לעצמה דברות אישיות ולחלק את חודשי השנה לנושאים והחלטות מעשיות למדי. מה למשל? בין 12 הדברות של רובין אפשר למצוא דברים כמו "לעשות את זה עכשיו" או "לא לעסוק בהתחשבנות". ובדף סודות ההתבגרות שלה כתבה שלל סעיפים שמזגזגים בין "אנשים לא מבחינים בטעויות שלך כמו שנדמה לך" לבין "קחי אתך סוודר".

בתוך בליל היומרנות היודעת-כל, הצדקנות המנג'סת של אלו שראו את האור ולא יכולים לחכות להדליק גם את הפנס שלך, דווקא יש בארציות האמריקאית של גרטשן רובין משהו מרענן. היא נגישה, לבבית, ולא מתביישת לספר על הטעויות והשטויות שלה, ולא ממקום של "פעם הייתי בדיוק כמוכם, וראו אותי ע-כ-ש-י-ו!".

יחד עם זאת, הפרסונה של השכנה החביבה שתאפה לכם פאי תפוחים כשתעברו לגור בבניין היא פשוט לא מספיקה בשביל לשכנע את הלא משתכנעים בקלות. רובין כושלת ופוסחת על כמה וכמה סעיפים. יכול מאוד להיות שהיא קראה את כל רשימת הספרים הארוכה שהיא מציינת בסוף ספרה שלה, אבל מתוך כל אלו היא לא מתייחסת בשום צורה רצינית למהות ה"אושר", ולא מנסה לפרק את האיקס הגדול הזה שהעסיק פילוסופים ואנשים רוח. היא פשוט מתייחסת אליו במשיכת כתפיים מלאת השלמה – אם כתוב בחוקה האמריקאית שיש את הזכות לרדוף אחר האושר, כנראה שיש דבר כזה ורק צריך למצוא אותו. מילא, "פרויקט האושר" מצלצל כנראה טוב יותר ומו?כר יותר מ"פרויקט המשימות הקטנות לשיפור מצב הרוח המיידי".

הבעיה השנייה והמהותית של רובין היא הקלילות שבה היא קובעת עובדות טיפשיות וחסרות כל שחר – "כדי למחוק רושם של מעשה הרסני או קשה אחד צריך לעשות חמישה מעשים חיוביים" (עמ' 66). אהממ... מה לגבי ארבעה, לאן זה יביא אותי? והאם שישה מעשים "חיוביים" יזכו אותי באשראי בבנק הפלאים הדמיוני?

עוד "עובדה" אליבא ד'רובין: "המשתנה שמנבא היטב אם אדם יהיה בודד או לא הוא כמות הקשרים שיש לו או לה עם נשים. לכמות הקשרים עם גברים אין משמעות בהקשר הזה". (עמ ' 71) לעזאזל גברת, את נשמעת כל כך בטוחה בקשקשת הזו, קצת ספק בריא לא היה הורג אותך.

על אלו ורבים אחרים דומים אפשר להוסיף את: "רבים מהאנשים המשפיעים והיצירתיים בתחום האמנות והחיים הציבוריים הם 'נוירוטיים' מעל הממוצע (דהיינו, יש להם נטייה רבה יותר לחוות רגשות שליליים)." (עמ' 113) ובכן, כאן נדמה שהמשמעות של נוירוזה פשוט צומצמה לכדי תחושה שהיא פויה.

בהמשך הספר, לאחר שהיא מונה שלל אישים והשפעות שהיוו לה השראה, מוציאה רובין סופסוף את המרצע מהשק – "קראתי ערימות של ספרים על אנשים שונים אבל לא הזדהיתי במיוחד עם אף אחד מהם, עד שנתקלתי בקדושה תרז מליזיו. [...] השחר הפציע מעלי. יש לי מורה רוחנית. תרז הקדושה היא המורה הרוחנית שלי. אבל מה משך אותי אל הקדושה הקתולית הזאת, אישה צרפתייה שמתה בגיל עשרים וארבע אחרי שחייתה ארבע שנים במנזר עם עשרים נזירות – אל תרז הקדושה, "הפרח הקטן" שנודעה ב"דרכה הקטנה"?" (עמ' 254)

ומה באמת עושה צעירונת אומללה שמתה בשחפת עבור אישה משכילה ומודרנית? תורמת לעולם את המכתם חסר העומק הבא "אני מקפידה להיראות מאושרת ובמיוחד להיות מאושרת". אחרי שהובילה אותנו דרך השמות והספרים המרשימים ומרשימים-לכאורה, בוחרת גרטשן רובין להיתלות בחצי סיפור אגדה על תואמת פוליאנה (גיבורת ספר הילדים העולצת תמידית של אלינור ה. פורטר) גוססת ובכך מושכת את השטיח מתחת לרגליה שלה עצמה.

גרטשן רובין, אם כך, מונעת משלל חלקי אמיתות ועד שמועות, ואת הכל היא רקחה לכדי ריבה מתוקה שאפשר למרוח על כל מצע. לו היתה מודה פשוט שהיא סוג של אודטה, הכל היה הוגן יותר ולא היה מה לבוא אליה בטענות.

בסופו של דבר, "פרויקט האושר" אינו ספר מזיק – וזה יותר ממה שניתן לומר לגבי הרבה מאוד ספרים אחרים שמבטיחים לקוראיהם נישואי בזק, עושר בזק, מרפא לסרטן ושלל הבטחות חסרות כיסוי שתלויות במילוי כל הכתוב בהם מבלי לסטות ימינה או שמאלה. אבל בסופו של עניין, רוב העצות והחוכמות הן לא יותר ממהדורה מורחבת ופסאודו מושכלת של עיתוני נשים שנועדו להעביר את הזמן בתור לגיניקולוג.