הזמן הוורוד: על "עבר שחור, עתיד ורוד" של קובי ניב

קובי ניב אוהב פרובוקציות. זה כנראה באופי שלו. למה כבר אפשר לצפות ממישהו שרכש את המוניטין שלו בתור סאטיריקן בועט מהמדור המיתולוגי "זו ארץ זו?" ב"העולם הזה", והמשיך אחר-כך לתוכנית הטלוויזיה "ניקוי ראש" ולמדורי הקומיקס החתרניים שלו עם דודו גבע. בהמשך, ניב דווקא "הרצין" לכאורה, כשייסד את מגמת התסריטאות בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, התחיל לכתוב ספרים מכובדים ואפילו שימש לתקופה מסויימת מבקר תיאטרון של "גלובס" (והוחרם במהרה על-ידי חלק מהתיאטראות בגלל הבוטות של ביקורותיו).

למרות זאת, מי שהציץ מתחת למסכת המכובדות גילה שם את אותו האימפולס שמאפיין כל סאטיריקן טוב, מחנוך לוין ועד ריקי ג'רווייס: האימפולס של הילד הרע והחוצפן, זה שרוצה להוציא משלווה בכל מחיר, לזעזע ולמוטט את המוסכמות השקריות של הבורגנות. לפיכך, אין להתפלא שגם "עבר שחור, עתיד ורוד", ספרו החדש של ניב, שמקדיש כ-200 עמודים לניתוח מפורט של הסרט הישראלי המצליח "ללכת על המים" (2004), נאמן גם הוא לסגנון המתגרה של מחברו.

סביר להניח שאת הפרובוקציה הזו ניב תכנן היטב. יותר מספריו הקודמים, "עבר שחור, עתיד ורוד" שולח חץ ישיר ומורעל לעבר מטרה ספציפית: התסריטאי גל אוחובסקי, שהפך בשנים האחרונות לסלבריטי בעקבות השתתפותו ב"כוכב נולד", ובן זוגו הבמאי איתן פוקס. יתכן והפרובוקציה של ניב הייתה הפעם מעט שקופה מדי. העיצוב הבוטה של כריכת הספר, שמשלב בין ורוד זועק לשחור קודר, בצירוף תת-הכותרת הבוטה לא פחות "החזון ההומוסקסואלי של גל אוחובסקי ואיתן פוקס", יוצר אמירה מרתיעה ברמה של קריקטורה אנטישמית. אפשר כמעט לדמיין, שמאחורי הכריכה מסתתר כתב שטנה נגד התרבות הגאה ונציגיה הבולטים. מיותר לציין, שכשפותחים את הספר, מגלים שניב ממש לא הולך לשם.

יתכן והבוטות החיצונית תסייע לניב למכור המון עותקים מהספר, אבל סביר להניח שמי שיקנה אותו בשביל האספקטים הצהובים של העניין צפוי להתאכזב. בסופו של דבר, "עבר שחור, עתיד ורוד" הוא ניתוח פרטני וארכני של סרט קולנוע. ניב כבר עשה דברים כאלה בספרו המצויין והלא מספיק מוכר "על מה הסרט הזה?" מ- 99', שבו ניתח כמה מהסרטים המקומיים הבולטים של שנות התשעים, בין השאר "החיים ע"פ אגפא", "זוהר" ו"שחור". כמו בספר ההוא, גם כאן הניתוח של ניב הוא מסוקרן, מתעמק, לפעמים מאולץ וגחמני, אך תמיד שנון ומהנה.

בסך הכל, אוחובסקי ופוקס יכולים להיות מרוצים מכך שמישהו לקח את היצירה שלהם ברצינות כה רבה, שבר את הראש על פיצוח המסרים הסמויים שלה ובסופו של דבר חשף בה רבדים שלא מתגלים לעין בצפייה ראשונה. נכון שלא תמיד הם יוצאים טוב מהניתוח הזה, אבל בשורה התחתונה, העובדה שמכל הסרטים המצוינים שנוצרו כאן בעשור האחרון ניב בחר להתמקד דווקא ב"ללכת על המים" היא בהחלט סיבה לטפיחה עצמית על השכם.

הטיעון המרכזי של ניב בספר הולך בערך ככה: ב"ללכת על המים" מנסחים אוחובסקי ופוקס תפיסת עולם, הגורסת כי ההומוסקסואליות היא צורת החיים הטבעית והמתקדמת, בעוד שהסטרייטיות מזוהה אצלם עם כיעור, ציניות ועקרות רגשית. אייל, סוכן המוסד הסטרייט (ליאור אשכנזי) עובר במהלך הסרט תהליך של "הומואיזציה", שהופכת אותו לאדם רגיש ופתוח יותר, בהכוונת אקסל ההומו הגרמני (קנוט ברגר), אשר מאפשר לו להשתחרר מנטל העבר, קרי טראומת השואה. מצד שני, טוען ניב, לצד התפיסה המהפכנית הנ"ל, היוצרים חוטאים בייצוג סטראוטיפי של דמויות ההומואים בסרט, ואף מסמנים את התגשמות האהבה ההומוסקסואלית (כפי שעשו גם בסרטים אחרים שלהם) כדבר שאינו אפשרי, ולעיתים אף דן את האוהבים למוות.

העניין הבעייתי בספר הוא התעקשותו של ניב להתייחס למסרים הנובעים מהסרט כבחירה תסריטאית מודעת מצד היוצרים, ולעיתים אף לנקוט נגדם בטון מאשים על כי בחרו כך ולא אחרת. השאלה שעשויה להישאל בסיום קריאת ספרו של ניב היא האם אינו מתעלם מטבעה של היצירה האמנותית במיטבה כתבנית נוף של נשמת יוצריה, ביטוי אותנטי לעולמם הפנימי ומיפוי כאביהם המצטברים. במילים אחרות, קשה לנתק את העולם המצטייר ב"ללכת על המים" מאישיותם של יוצריו, שבסופו של דבר משתקפת ביצירה ללא קשר לכוונות המקוריות. הרי גם ספרו של ניב על "ללכת על המים" הוא מעל לכל תולדה של אישיותו, מזגו והאובססיות האישיות שלו, לטוב ולרע.

יתכן ובמקום לנקוט בטון תוקפני, שבין שורותיו מסתתרת דרישה מהיוצרים לקחת על עצמם אחריות כוללת על ייצוג ההומוסקסואליות בקולנוע, יכול היה ניב לגלות יותר הבנה לדינמיקה של תהליכי יצירה אמנותיים. מצד שני, סביר להניח שאז היה יוצא לו ספר הרבה פחות מהנה.