מכורים לאורגזמות: על ההופעה של הבאזקוקס והקליק

עוד לפני שמגיעים לבאזקוקס, האירוע המרכזי אמש (שלישי) במועדון הבארבי בתל אביב, אי אפשר שלא להתרגש מהחזרה של הקליק - שחיממו אותם - לבמה. גם אם מדובר בלהקה שההבדיל בין האנרגיות שלה לאלו של הבאזקוקס דומה להבדל בין סוסיתא לפרארי, כל מי שהקשר בין מוזיקה לאג'נדה חשוב לו, צריך להתפלל שהפרויקט החדש שהקליק מבשלים יקרום עור וגידים בהקדם.

זה לא רק הרלוונטיות הגדולה של שיריה הישנים של הלהקה, שנשמעו היטב בגיטרה הדורסנית של אלי אברמוב; אלו גם החומרים החדשים שהיא הציגה. למשל, היה כדאי להסתכל על שר החינוך גדעון סער, אחד שמבין דבר או שניים בסצנת הניו-ווייב הישראלית של שנות ה-80, בזמן שדני דותן שר טקסטים כמו "מת להשתמט" ו"אני לא בפסקול של יום הזיכרון", שנשמעים כמו המשך ישיר לסגנון הלא דופק חשבון שדותן הביא ל-Pאנק הישראלי.

אבל מעבר לכך, גם ב-2011 וגם כשחברי הלהקה הם לא אותם ילדים מאופרים במועדונים טחובים אלא בעלי משפחות וגם כרסים, הצפייה בקליק מעוררת שוב את ההתרגשות שיש במפגש עם השונה והאחר. הפרפורמנס של דני דותן, אדם בעשור השישי לחייו, הוא רגע משחרר של פתיחות וליברליזם בפני אפשרויות נוספות של הופעה על במה. בנוסף, הצורך של הלהקה לבעוט ושל דותן לצווח את "כל האמת" ב-2011 הם אולי הדבר הכי נכון שיכול לקרות לרוק הישראלי בזמן הקרוב.

בגיל 55, פיט שלי, סולן הבאזקוקס, לא בא לישראל כדי לסיים את הקריירה. בניגוד ללא מעט אמנים בני גילו שנותנים לקהל הישראלי הופעה דשנה ומנומנמת כשינה של שישי אחר הצהריים, שלי, סטיב דיגל ושני הג'סטין ביברים שהם גייסו לצידם באו לרצוח, מהשניה הראשונה, עם כל המנועים קדימה. אורך השירים של הבאזקוקס אפשר להם לדחוס למעלה מ-20 כאלה על פני פחות משעתיים ולגרום לכולם לרדוף אחריהם עם הלשון בחוץ.

שיר אחרי שיר, הבאזקוקס מנגנים את תולדות ה-Pאנק והפוסט-Pאנק באופן אנציקלופדי כמעט, שמנסה להסביר מאיפה כמעט כל הרכב בריטי ב-30 השנים האחרונות, מג'וי דיוויז'ן דרך בלר ועד הארקטיק מאנקיז סחבו מהם משהו – ריף, אטיטיוד, הרמוניות בפזמון. בפחות משעתיים של להקה אחת, אפשר לקבל לא רק חתיכת מנה של רוקנרול לווריד, אלא גם שיעור כיפי במיוחד בהיסטוריה.

בניגוד לתלונות הרבות נגד הבאתם של מוזיקאים לכאורה לא רלוונטיים, יש להופעה של הבאזקוקס ערך, במיוחד בעשור האחרון שהחייה את המורשת שלהם במוזיקה העולמית. נכון, הקהל הישראלי צריך לשאוף (ולהשקיע - שזה החלק הבעייתי בתעשיית ההופעות הבינלאומיות בישראל) להופעות של להקות רלוונטיות שמרגשות את העולם בזמן אמת, אבל יש גם קתרזיס בצפייה בלהקה כמו הבאזקוקס בפעולה: המקצוענות שבתפעול שירים כמו "What Do I Get"; התשוקה שב- "Why She's A Girl From The Chain Store"; והמחויבות לאתוס בשירים כמו "Orgasm Addict", שחתם את ההופעה ותיאר באחת את מהות הלהקה הזו – מכורים לשיאים בגיל שבו הנטייה היא לחשוב שפסגת הערב היא כוס תה.

ויש לבאזקוקס שיר אחד מושלם באמת, מהתחלה ועד הסוף, מסוג השירים האלו שאנשים מסוגלים לשלם כסף לכרטיס כדי לראות אותו פעם אחת מתנגן מולם בגרסה חיה. "Ever Fallen Love" הוא מסוג ההמנונים האלו שלא משנה כמה זמן עבר מאז שמעת אותו לראשונה, תמיד תיזכר בריח המתוק ובחום שהציף אותך בפעם הראשונה שהאזנת לו. כשהביצוע שלו בלייב כל כך יפה כמו הגרסה שהבאזקוקס ניגנו בתל אביב, התחושה היא שאולי עוד לא נולד הבן זונה שיעצור את הזמן, אבל כשהוא יוולד, הוא יצטרך לנסות ולעצור גם את הבאזקוקס.