כמעט שנה וחצי אחרי שהתחיל ההייפ סביבם, Umlala, הרכב האינדי הירושלמי המצוין, צריך להתחיל לפרוע שטרות: היום (חמישי) מוציאה הלהקה סינגל ראשון, "Please", מתוך אלבום ראשון (בהוצאת ליפיץ, שהוציא את האלבום של יעל קראוס) שאמור להגשים את חלומם הגדול ולקחת אותם מכאן. "זה מפחיד", אומר סולן ההרכב וכותב השירים בלהקה, יוסף ליימן. "אני מאד בטוח במה שיש לנו, אבל זה אומר לשחרר החוצה את מה שאתה עובד עליו כל הזמן הזה ואז אתה חשוף לכל מיני אנשים שיגידו דברים על העבודה שלי. אני מרגיש מאה אחוז של ביטחון, אבל אני נפרד מהשיר במובן מסוים".
מה החלום הכי גדול שלך לגבי האלבום הזה?
"אני מפנטז שחברת התקליטים שאני מעריך תיקח את האלבום ודיימון אלברן יתקשר ויאמר שהוא רוצה להפיק את האלבום הבא ואני אומר לו 'מה שתרצה' ואנחנו נופיע בפסטיבלים שגדלתי עליהם. ואז אני מצידי יכול למות".
שום דבר ממה שאמרת לא קשור בישראל.
"בארץ? זה יותר מתון. אני רוצה שהסינגל יתקבל, שיושמע קצת פה ושם ושאנשים יאהבו אותו".
נשמע כאילו מעולם לא כיוונתם לכאן. כאילו מראש ייעדתם את החומרים האלו החוצה.
"זה באמת התחיל בכך שלא היה לי עניין במה שקורה בארץ ופתאום דווקא כן התעניינתי ועכשיו נורא בא לי שזה יצליח פה. החשש שלי מישראל די נעלם. זה לא מבטל את הרצון להצליח ולחיות בחו"ל, אבל גם בא לי שיקרה פה משהו טוב. מתי זה השתנה אצלי? אני חושב שבשנה האחרונה, כשהעסק של הלהקה נהיה קצת יותר רציני".
עוד בוואלה!
ליימן בן 22, תיכף בן 23, מעריץ את בלר והסמיתס ובימים אלו מעדיף את ה-XX ו-Mother Mother כמזון המוזיקלי שלו מחו"ל. הוא יוצר על מחשב מגיל 11 וכך הוא עובד על שירי Umlala עד היום קודם לבד, על המחשב, ואז עם ארבעת חברי הלהקה הנוספים. "נורא קשה לי לנהל מערכת יחסים עם עוד ארבעה אנשים", הוא מספר, "אבל למדתי המון אם נשים את המוזיקה בצד לרגע, אני לומד המון על איך להתנהל עם אנשים. הייתי איש נוראי בהתחלה, אבל הבנתי שאני צריך לפנות את המקום לעוד ארבעה אנשים ובסוף אני אוהב אותם".
אז עזוב אותך מאמנות, קודם כל תרפיה.
"בהחלט. יותר מהכל, המוזיקה נתנה לי תרפיה והתבגרות. אני מניח לאגו שלי לאט לאט".
אתה מרגיש שאתם פועלים בחלל ריק יחסית מבחינה מוזיקלית?
"כן וזה מאוד עצוב לי, אבל לאט לאט דברים מתחילים לזוז, גם איתנו וגם במקומות אחרים. בסוף זה יהיה בסדר".