להוגה הצרפתייה ז'וליה קריסטבה יש ספר שנקרא "שמש שחורה", שבו היא מנתחת את הדיכאון. הדיכאוני מכחיש את היכולת לדבר על הכאב שלו, ולכן ממקם אותו מחוץ לשפה, מפתח כלפיו יחס מיסטי. הוא שרוי באור אבל גם בחשיכה, כיוון שאין הסבר לעצב שלו, שרוי במעין ליקוי חמה. אפשר לומר גם שהוא שרוי בלבן של הספקטרום. כך גם היצירה החדשה של יסמין גודר "סוף סופה בוא", שעלתה אתמול בבכורה בסוזן דלל.
הדמויות ביצירה הזו מחליפות רגשות במהירות כל כך גדולה שאנו נותרים עם פסיפס חסר מובן שלהם. הן מנסות, כמו הדיכאוני, להיאחז בפיסה דקה של עצמיות, ללא הצלחה. הן מאוהבות מדי בדיכאון, משתאות מול הקנבס הלבן שהוא הן. וגודר מציירת עליו, בדחיפות - הרגשות חולפים בקצב כל כך מהיר שלנו, לקהל, אין במה להיאחז. הסיטואציות חולפות ורוב הזמן יש כמה אנשים על הבמה וכמה סצנות, מה שמלכלך את הראייה ולא מאפשר שקט, הבנה. היצירה הזו שרויה בדיכאון אבל לא מצליחה לחלץ ממנו אמירה. כל הקלישאות הגודריות שם - טווח הרגשות האינסופי, הקיצוניות של הבעתם, התנועה הרפטטיבית, השימוש בקול ומבטי הסבל. לקראת האמצע נדלק ספוט אדמדם על הקיר האחורי הלבן של הבמה. זאת השמש השחורה של יסמין גודר.
עוד בוואלה!
לכל אמן גדול יש יצירה שלא עומדת בקנה המידה שהוא עצמו הציב. "סוף סופה בוא" פורשת את השפה הגודרית לאורך ולרוחב אבל שוכחת להטביע בה צורה. גודר "חזרה לתנועה" מהמסעות התיאטרליים שאפיינו את יצירותיה האחרונות אבל שכחה לתת מובן לקטסטרופת הרגש הזו. קצת כמו לצפות באדם בדיכאון, זה פשוט לא כזה מעניין. אולי מלבד כמה רגעים.
ללארס פון טרייר יש דימוי מעניין בסרטו "אנטיכרייסט": בזמן שאנו צופים באבל של האם, המצלמה מתמקדת בגבעולי הפרחים שמונחים באגרטל ליד מיטתה. השקט נמהל ברחשים אטומים והגבעול התמים מתברר כאיום, אלגוריה לסופיות האלימה של כל דבר טבעי. ב"סוף סופה בוא" יש גם רגע כזה - הרקדנית שולי אנוש נכנסת לבמה, התאורה מתכסה בצהוב, והשמש השחורה מופיעה. המוזיקה נשמעת כמו מה שקורה עמוק מתחת לאדמה. בלי לעשות הרבה, היא עומדת בעולם המלנכולי שהמציאה לה גודר. הדימוי הזה עובד פשוט כי הוא מצליח להיות דימוי. מה שמביא להצלחתו הוא הפנייה החדה שלו מהשום מקום שממנו הוא מגיע - מעולם השמשות השחורות, הצל התמידי שרודף את בבואתנו.
ברגע אפקטיבי נוסף - הרקדן צוף יצחקי ביצע סולו שבו הוא נראה כמו לטאה עם כתר סביב הצוואר. מה שעבד אינו החיקוי, אלא עבודת הגוף המדויקת והחינניות המפלצתית שהיתה ללטאה הזו, שברגע שהפכה לכזו, גם העולם שסביבה נצבע בצבעים של עולם לטאות הכתר. הבמה נשטפה בירוק והמוזיקה דממה. יכולנו בלי הפרעה לצפות בגוף שעובר מטמורפוזה: גוף עצבני, תזזיתי, דחוק ודחוס לשינוי שהוא עובר בלי רצון.
המוזיקה גם היא היתה שרויה במרה שחורה, איטית וכבדה, נעה בין פכפוכי מים ומשבי רוח לבסים שמשמיעים הדים אימתניים. ההתגייסות של כל המדיומים האחרים מלבד המחול ליצירת התפארת הזו של הטבע המתאבל - המוזיקה, התפאורה ובמיוחד התאורה היפהפייה - היא זו שיצרה עבור גודר את ארץ השמש השחורה שלה.
ובכל זאת, הרגעים שבהם "סוף סופה בוא" היתה אלגוריה לדיכאון, לטבע ולחייתיות היו מעטים מדי. צלילת העומק הגודרית לשחור של הנפש לא צלחה. וזה גם טוב - יצירה אחת לא טובה היא כמעט הכרחית בארסנל של אמן. היא מאלצת אותו להתעמת עם נוסחתיות, פועל יוצא של הזמן ושל ההצלחה. הניסיון של גודר להתנקות ממה שחזר על עצמו ביצירותיה אמיץ וחיובי, אבל היא העלתה על הבמה את דראפט מספר שתיים. אמנים אחרים עושים זאת כבר שנים, אחרים משועבדים לנוסחה שמצאו. גודר אמיצה מספיק כדי לקרוא תיגר על עצמה. אנחנו עדיין מחכים ליצירה הבאה.