לישראלי אמיתי כואב על עשרת אלפים שנספו ביפן, אבל יותר אכפת לו ממשפחה באיתמר. כי מה שיותר קרוב יותר ישראלי. אשתי שתחיה בכתה הבוקר, שאלתי אותה אם היא בוכה על יפן או על מה שקרה באיתמר. היא אמרה שכרגע היא שמעה שהולך להיות מחסור בסושי; כל אחד והדאגות שלו.
יואבי הולך היום לצבא. הזלתי דמעה כי ידעתי שעוד כמה שעות הוא יהפוך לחומר לטור. חיבקתי אותו, ליכסנתי מבט ובעיני ארנסט המינגווי אמרתי לו "לך תילחם בני, אתה מצטרף היום למונטגומרי ולאלכסנדר זייד". להקריב את עצמך זה ערך עליון במשפחה שלנו; כמו סבא, כמוני ועכשיו אתה. בערב, כשהוא חזר הביתה חיבקתי אותו ואמרתי לו, "איזו מהירות, כבר חלפו שלוש שנים?" הוא ציעף את מבטו בסגנון א.א. מילן ואמר לי "אבא הייתי רק בצו ראשון."
"זה דור אחר", לחשתי ל'ההוא מהסופר'. קוראים לו אבנר, אבל ישראלי אמיתי לא קורא לאנשים בשמות. רק ה'הוא מהחנות תכשיטים', 'ההיא מהמלון בוטיק' וה'הוא מהסופר'. הוא מגיש לי את החשבונית ושואל אם לא הגיע הזמן לשלם את החשבון של השנה האחרונה, אני מצריף את מבטי לעברו ואומר לו "את החשבון נשלם כולנו בסוף". הוא מרים וואזה ומניף אותה לעברי.
אל תפספס
האלימות היא שורש שצריך לעקור כבר במערכת החינוך, אני אומר למורה סיוון. סיוון זה לא שם של מורה. אני מצניף מבט והיא מצתרפתת בכיסא ומישירה אלי עיניי דבש ישראליות כל כך. אני מצטמקק בכיסאי ומשלש לה עיניים. אחרי לילה ישראלי, צלצול העיר אותנו לבוקר ישראלי, אבל שונה. שונה כי על צג הטלפון יש לי 15 שיחות שלא נענו מאשתי שתחייה. אני חוזר אליה אבל היא כבר לא עונה. לשתחייה יש דרכים משונות להראות לי שהיא אוהבת.
בדרכי הביתה, אם יש לי בית לחזור אליו עדיין, אני עומד בקרן רחוב ונזכר שבדיוק כאן אבא שלי החזיק לי את היד לפני 40 שנה ואמר לי, "שום דבר הוא לא לנצח, בן, אחרי שאלך לעולמי כתוב ספר מגרוני ועשה עלי בוכטה." לא הבנתי על מה הוא מדבר עד ש'ההוא מהבנק' התקשר ואמר לי שצ'ק נוסף מ'ההם מהחברת ספרים' הופקד.
התחייכתי לעצמי והבטתי ברחוב ישראלי שעוצר מלכת. יום שלישי, 11:00 והמדינה מפסיקה הכל בשביל ילד אחד. אני תוהה אם מישהו רואה שגם אני עוצר כמו כל ישראלי אחר. כן, גם אני עם כל הוד יאיר לפידותי עוצר את עצמי ואת התנהלותי למען ילד אחד רחוק כדי להרגיש אליו קצת יותר קרוב. הרחוב היה כמעט ריק אז עברתי לרחוב הומה יותר, שיותר אנשים יראו כמה אני עוצר וכמה אכפת לי.
"אכפת לך שיראו אותך או אכפת לך מגלעד?", שאלה אותי יונית לוי כששבה מיפן בגלל שפחדה מהקרינה. שאלתי אותה איפה העיתונאים של פעם שהיו מקריבים את עצמם בשביל התיעוד העיתונאי. היא החציפה מבט ואמרה שהיא נכנסת עכשיו למנהרה וכנראה לא תהיה קליטה אז היא מנתקת. כשאמרתי לה שאנחנו עומדים פנים מול פנים ולא בטלפון היא דיברה בקול קטוע ונעלמה. היא אישה מוכשרת אבל מוזרה.
אני זורק בדל סיגר מחלון המכונית, אישה נשרפת מאחורי אני מושך בכתפי ולוחש לעצמי, הנה רגע ישראלי, אני אוכל פלאפל וטיפות טחינה נוזלות על תיק הלואי ויטון שלי, נוסע ליד הכותל וילדה קטנה בשמלה אדומה ושתי צמות עמדה ושאלה למה? כי אני ישראלי. והנה גם הילדה החמודה מצטרפת לאשתי שתחייה ואבא שכבר לא, ויואבי החייל וההוא מהסופר וארנסט המינגווי וסיוון המורה. גם הילדה מצטרפת אליהם עכשיו, גם היא הופכת לטור, ואני אני סתם עוד ישראלי, אחד יחיד ומיוחד ממש כמו כל אחד אחר, שבסך הכל מנסה להתקיים מעוד קצת כסף, יותר כבוד, ורק בקשה אחת צנועה - להיות ראש הממשלה.