לא מעט מוזיקאים שמסרבים להתראיין משתמשים בתירוץ "את כל מה שיש לי להגיד אני אומר בשירים שלי". דווקא המקרה של גרג דולי, ממש לא סרבן ראיונות, הולם את המשפט הזה: ב-25 שנות קריירה, מהאפגן וויגז ועד ה-Twilight Singers, אין תחושה אחת בחייו שהוא לא חלק עם מאזיניו וזה לא שמדובר במוזיקאי מהאו"ם: דולי היה מכור לסמים ואלכוהול; ראה את הגראנג' קם ונופל; את לוס אנג'לס מכלה את חייו ואת ניו אורלינס - ביתו כיום - נופלת בהוריקן קטרינה.
לכן, ההאזנה לאלבום החדש של הטוויילייט סינגרז, "Dynamite Steps" (עמו יופיעו בישראל, 16-17 באפריל ברדינג 3 בת"א), היא גם חוויה נהדרת מוזיקלית וגם מעודדת באופן אישי: לראשונה זה שנים, גרג דולי נשמע כאילו הוא לא רוצה למות וכאילו הדברים שמציקים לו בחייו אמנם יוצאים בשירים בתשוקה וברגש, אבל באופן שלא מעורר חשש לחייו.
"אני חושב שאני אופטימי יותר מתמיד, הוא אומר בראיון מיוחד לוואלה! תרבות מביתו שבניו אורלינס, רגע לפני תחילת הטור עם הטווילייט סינגרז, "אני שומע אושר וכאב בכל שיר כי אלו העוצמות בהן אני חי. אני מודה שאני לא תמיד מסוגל להגיד בזמן אמת על מה השירים מדברים, אבל התחושות שעולות מהם ברורות מאד וכמו תמיד, אני גאה בהם כפי שאני גאה בכל מה שעשיתי בקריירה".
אל תפספס
האלבום הקודם, "Powder Burns" עסק בגמילה שלך בסמים באופן מאד גרפי כמו בשירים "There's Been An Accident", "Forty Dollars" ושיר הנושא, מה שעורר הרבה חששות אצל המעריצים. נשמעת אבוד.
"היום אני יכול להגיד שתהליך העבודה עליו היה קשה מאד. זה היה תחילת המסע שמטרתו היתה 'להיות בסדר', לצאת מהמצב בו הייתי, והשירים של האלבום הזה עזרו לי להבין מה קורה בחיי, כמו כל שיר שיצרתי. הוא למשל סייע לי להתחיל את העבודה לאחר מכן עם מארק לאנגן על האלבום של Gutter Twins. גם העבודה על האלבום החדש קידמה אותי - לפני ארבע שעות כתבתי שיר חדש, לפרויקט הבא שאלוהים יודע מה יהיה. זה ממלא אותי אושר".
בהסתכלות לאחור איזו תקופה אתה מעדיף יצירתית? האלבום הקודם או החדש?
"אני תמיד בתזוזה בן אדם, תמיד בתזוזה. יש כאב וניצחון בכל יום בחיים שלי, בגלל מה שעברתי. אני מוציא תקליטים מאז שאני בן 21, ואני יכול לחזור אחורה ולהיזכר בדברים שעברתי ובמי שהייתי, וזו זכות, אבל מה שחשוב הוא ההווה".
אל תפספס
דולי הוא בן 45, יליד אוהיו, בן למשפחה קתולית ממעמד הביניים שהתאהב ברוקנרול ובחר בו כדרך חיים, במלוא מובן המילה. האגדה האורבנית גורסת שדולי הקים את האפגן וויגז ב-1986 עם הגיטריסט ריק מקאלום אחרי שבילו לילה ביחד בתא מעצר; וכך גם הציג אותם קונאן אובריאן בהופעה מיתולוגית בתוכנית הלילה שלו, כשביצעו את "Debonair" המושלם, מתוך אחד האלבומים הענקיים של הניינטיז, "Gentleman". דולי והלהקה חתמו בלייבל החם של התקופה, Sub Pop ובדחיפת הגראנג' - שהוא לא בדיוק ההגדרה הסגנונית שלהם אבל לאיש לא היה אכפת - הפכו לשם דבר ברוק האמריקאי. עם השנים, הסמים והאלכוהול, היחסים בתוך הלהקה הלכו והתעכרו; ודולי יצא לפרק את חייו ב- Twilight Singers, הפרויקט המרכזי בקריירה שלו כבר למעלה מעשור.
"אלו היו זמנים קשים ולחוצים", מספר דולי על שנות ה-90. "אבל אני תמיד אזכור את הזמנים האלו לטובה. נשארתי חבר של האנשים מהאפגן וויגז, היה לנו איחוד קצר ומשמח לקראת אלבום אוסף שהוצאנו ואני גאה לבצע לא מעט שירים של הלהקה בהופעות. אני לעולם לא אבצע שיר שאני לא רוצה לבצע ועם כל השירים של האפגן וויגז שאני עושה, אני מרגיש שלם ונוח".
מה שמאפיין את השירים מאז ועד היום זה שאתה חושף חלקים גדולים מאד מחייך. אתה לפעמים עוצר וחושב לא הייתי צריך לשיר את זה?
"היו מקרים כאלו, כן. אבל אני סוג כזה של בן אדם בשיחה עם מישהו אני תמיד אומר את מה שאני חושב גם אם זה לא פופולרי וגם אם אנשים לא אוהבים את זה. אם להיות כן לגמרי, אני כותב את השירים האלו קודם כל עבורי ולא עבור הקהל, אבל כמובן שאם מישהו אוהב את זה, זה נהדר. אתה כותב, לא?"
בעוונותיי.
"אז אתה בטח מבין שאתה חייב להיות אמיתי לעצמך לפני שאתה נאמן לאחרים. התחרטתי פעם על דברים שכתבתי וחשבתי שהם היו חשופים מדי, אבל אין מה לבכות על החלב הזה. אני משתדל שלא יהיו לי חרטות".
על מה כן התחרטת?
"הנה לך משהו שאני לא מגלה. אני רק יכול לומר שרק לאחרונה הבנתי על מי בעצם נכתב אחד השירים של הטווילייט סינגרז מהאלבום הקודם וזה מאד ריגש אותי".
אל תפספס
הביקור של דולי בישראל יהיה השלישי שלו כאן. הביקור הראשון היה עם הטוויילייט סינגרז (והאורח מארק לאנגן) ב-2006 שבועות ספורים אחרי סיום מלחמת לבנון השנייה ושנה לאחר מכן עם הגאטר טווינז (כלומר, שוב עם לאנגן). שני הביקורים לא היו סתם עוד החתמה בדרכון, בוודאי שלא הראשון שבהם: על דולי הופעל לחץ רב לבטל את ההופעה בשל המלחמה; בתגובה, הוא החליט דווקא להוסיף תאריך נוסף ולהופיע כאן פעמיים. על רקע מצבה הבינלאומי המידרדר של ישראל והדחיפה לחרם תרבותי עליה, ביקורו של דולי הוא שוב סוג של רגע מפתח, בוודאי עבור להקות רוקנרול רבות שרואות בו סוג של מודל: "גם כמישהו שמנגן רוקנרול ומוכן לרעש, אני לא הייתי מוכן לתגובות והעוצמות של הביקור הראשון בישראל", הוא מספר. "קיבלנו ביקורת אדירה והבנו שבכל פעם שאתה מתעסק עם ישראל, אתה הולך לעצבן מישהו לגמרי".
והפעם זה שונה? מצבה של ישראל לא טוב יותר.
"הגישה שלי לגבי הופעות הוא שבמקום אליו אנחנו מוזמנים, אנחנו נבוא. מוזיקה היא דבר מאחד ומרפא, מוזיקה הופכת אותך לאדם טוב יותר וגם, מה לעשות, אני אוהב להופיע".
אתה מבין אמנים כמו הפיקסיז שהחליטו שלא להגיע?
"זו החלטה אינדיבידואלית ואני לא יכול לדבר בעבור מישהו שהוא לא אני, כמו שאני לא ארצה שמישהו ידבר בשמי. אתה מחליט מה שאתה מחליט ואתה דבק בזה".
אל תפספס
מבט על דולי אז בתוכנית של קונאן אובריאן ועליו כיום מגלות את סיפור הזמן שעבר. הוא עדיין נראה כריזמטי להדהים, אבל גם בימים האופטימיים שלו, הוא מודע לכך שעצם היותו כאן, בחיים ובריא, היא לא דבר מובן מאליו. ועם זאת, למרות העייפות הרבה מהטורים עליה הוא מדבר, נראה שהזמנים היפים האלו בחייו מחזיקים אותו: "אלו ימים מעוררי השראה עבורי", הוא אומר. "אני נזכר שלפני 10 שנים הפסקתי לעבוד ולהופיע לכמעט שנתיים וזה שרף אותי לגמרי. לא היה אכפת לי שלא תהיה מוזיקה יותר וחזרתי רק כדי לראות אם עדיין יש לי את זה, האם אני יכול לתפוס את הקסם שיש בדבר הזה שנקרא רוקנרול".
והתשובה?
"עדיין יש לי את זה, ברור"