פרק ראשון: "שארית החיים" מאת צרויה שלו

בלעדי: הצצה ל"שארית החיים", ספרה החדש של צרויה שלו, העוסק בחשבון נפש לקראת סוף החיים, באהבה, ובקשרי משפחה סוערים בין הורים וילדים

מערכת וואלה!

האומנם גדל החדר או שמא זו היא שהתכווצה, והרי זה החדר הקטן ביותר בדירה הזעירה ככף יד, ועכשיו כשהיא שוכבת במיטה מבוקר עד ערב נדמה שממדיו מתעצמים, מאות צעדים יידרשו לה כדי להגיע אל החלון, עשרות שעות, מי יודע אם יספיקו לשם כך חייה. שארית חייה, יש לומר, הישורת האחרונה של נתח הזמן שהוקצב לה, שנראה נצחי למרבה האבסורד, כי דווקא בהיותו חסר תנועה כל כך נדמה שיימשך עד אין קץ. ונכון שהיא כבר צנומה ומצומקת, קלה כרוח רפאים, נכון שכל משב אוויר עלול לנתק אותה מן המיטה, נדמה שרק משקלה של השמיכה מונע ממנה לרחף בחלל החדר, נכון שכל נשיפה תקרע את החוט האחרון בסליל המחבר אותה אל החיים, אבל מיהו שינשוף, מיהו שיטרח בכלל לנשוף לעברה.

כן, שנים על שנים עוד תשכב כאן תחת שמיכתה הכבדה, תראה את ילדיה הולכים ומזקינים, את נכדיה הופכים לאנשים. כן, באדישותם המרה ידונו אותה לחיי נצח, כי נדמה לה לפתע שגם כדי למות נחוץ איזה מאמץ, איזו חיוניות של המת העתידי או של סביבתו, נחוצה תשומת לב אישית, המולה דאגנית, כמו הכנות למסיבת יום הולדת. גם כדי למות נחוצה מידה של אהבה, ואילו היא כבר אינה אהובה מספיק, ואולי אף אינה אוהבת מספיק, אפילו לשם כך.

ולא שאינם באים, כמעט מדי יום פוקד מי מהם את דירתה, יושב על הכורסה מולה, דורש כביכול בשלומה, אבל היא חשה בטינה הנושנה, מבחינה במבטים אל השעון, באנחת הרווחה כשהטלפון שלהם מצלצל. בבת אחת קולם משתנה, הופך נמרץ ומלא חיים, צחוק ניגר מגרונם, אני אצל אמא שלי, הם מודיעים לבסוף לבן שיחם בגלגול עיניים מתחסד, אתקשר כשאצא, ואז שבים ומ?פנים אליה את תשומת לבם החלולה, מואילים לשאול דבר מה אך אינם מקשיבים לדבריה, והיא מצדה גומלת להם בתשובות מייגעות, מדווחת בפרטי פרטים מה אמר הרופא, מונה את שמות התרופות מול מבטם המזדגג. מי מאתנו נרתע יותר מזולתו, אני מכם או אתם ממני, היא תוהה, הופכת אותם למקשה אחת, את שני ילדיה השונים כל כך זה מזה, אלא שנדמה שרק מולה הצליחו להתאחד ורק לאחרונה, מול האם הקשישה השוכבת מבוקר עד ערב במיטתה בחדר הקטן, מנותקת מכוח הכבידה.

דחוס ורבוע החדר, שחלונו היחיד פונה אל הכפר הערבי, בצדו הצפוני שולחן כתיבה ישן ובדרומי ארון, שם טמונים בגדיה, אותם בגדים צבעוניים שלעולם כבר לא תלבש. תמיד נמשכה אל הצבעים העזים, נכלמת מעט, מתעלמת מן הגזרות, חולצת טוניקה ארוכה ורחבה, שמלה צמודה למותן, חצאית קפלים, ממילא עד היום אינה יודעת מה הולם אותה יותר, וכבר לא תדע. עיניה נודדות אל שולחן הקפה העגול שבתה אילצה אותה לקנות לפני שנים רבות, ממררת בבכי בחנות למרות שהיתה כבר נערה גדולה, אתם הכרחתם אותי לעבור לדירה המגעילה הזאת ועוד נתתם לי את החדר הכי קטן, אז לפחות תקנו לי רהיטים שאני אוהבת. תפסיקי לבכות, גערה בה, כולם מסתכלים עלייך, אבל כמובן נכנעה, ובארבע ידיים נשאו את השולחן שהתגלה ככבד להפליא במעלה המדרגות אל החדר הזה שהיה חדרה, שם הונח במרכז, מדגיש בפארו החדש, הגנדרני, את עליבות הרהיטים האחרים.

עוד בוואלה! NEWS

לא תאמינו היכן רוכשים חובבי האלכוהול את המשקאות שלהם

לכתבה המלאה

ועכשיו גם הוא כבר בא בימים, ספג את הזמן אל תוכו ודהה, אלא שחפיסות של תרופות מסתירות ממילא את עץ האלון המלא, הכבד, תרופות שריפאו דלקת אך גרמו לאלרגיה, ותרופות נגד אלרגיה, וכדורים להסדרת קצב הלב, ומשככי כאבים, וכדורים להורדת לחץ הדם שהחלישו אותה כל כך עד שנפלה ונחבלה ומאז היא מתקשה ללכת, ולפעמים היא משתוקקת לערום אותם לערימה ססגונית, לשתול ערוגות של תרופות על מיטתה, למיין לפי הצבעים ולצייר בהן בית קטן, גג אדום, קירות לבנים, דשא ירוק, אבא ואמא ושני ילדים.

מה היה כל זה, היא שואלת, וכבר אינה שואלת למה היה כפי שהיה, ולא מה הטעם במה שהיה, אלא מה בעצם היה, איך התקדמו הימים עד שהגיעה לחדר הזה, למיטה הזו, במה התמלאו עשרות אלפי הימים שטיפסו על הגוף הזה כנמלים על גזע עץ, הרי מוטל עליה לזכור והנה אינה זוכרת. גם אם תתאמץ ותאסוף את כל זיכרונותיה יחדיו כמו פתקאות ישנות, תהדק אותם זה אל זה, תגיע לשבועות ספורים בלבד, והיכן כל השאר, היכן כל שנותיה, הרי מה שלא תזכור לא יתקיים עוד, ואולי אף לא התקיים מעולם.

היא היתה התינוקת הראשונה של הקיבוץ, וכולם נאספו בחדר האוכל לראותה פוסעת פסיעות ראשונות. דומה שכל הגעגועים לאחים הקטנים שהותירו בנכר, לילדותם שלהם, שנקטעה על ידי אידיאולוגיה נוקשה, לאהבת ההורים שלא ראו מאז קמו ועזבו, מי בח?רי אף ומי בלב נשבר, כולם התקהלו שם בחדר האוכל שאך זה נבנה. בעיניים נוצצות הביטו בה, מאיצים בה ללכת, עבורם, עבור הוריהם הקשישים, עבור האחים שבגרו בינתיים ותוך כמה שנים יישמדו, והיא מבוהלת אך משתוקקת להשביע רצון, ניצבת על רגליה הרעועות, אוחזת בידו של אביה, האם כבר אז הדיפו אצבעותיו ריח דגים או רק מאוחר יותר, כשעברו לקיבוץ החדש הסמוך אל האגם והביצות, הקיבוץ שהוקם כדי לייבש את האגם והביצות, והיא שולחת רגל רועדת לפנים בדיוק ברגע שמרפה אביה מידה, וכל הנאספים מריעים ומוחאים כפיים לכבודה בשאון מבעית והיא נופלת על גבה ופורצת בבכי תחת עיני התכלת העיקשות של אביה, המשדל אותה לקום ולנסות שוב, להראות לכולם כי היא מתגברת, רק עוד צעד אחד קטן, אבל היא מוטלת על גבה, יודעת שאת המתנה הזאת לא תוכל להעניק לו, יודעת שלעולם לא יסלח לה.

ומאז סירבה ללכת שנתיים תמימות, עד גיל שלוש היתה נישאת על כפיים כנכה, למרות שהבדיקות לא העלו דבר, וכבר שקלו לקחתה לרופא מומחה בווינה הרחוקה, תינוקות שנולדו אחריה כבר מתרוצצים ורק היא שוכבת על גבה בלול, עיניה נשואות אל צמרת עץ הפלפלון, שכדורים אדומים זעירים כתרופות מקשטים את ענפיו, רוחשים לעברה, והיא מחייכת אליהם, רק הם אינם מאיצים בה, רק הם מקבלים את הווייתה הדוממת, כי אביה לא ויתר, רדוף אשמה לקח אותה בזרועותיו מרופא לרופא, שמא נפגע מוחה באותה נפילה, עד שמומחה אחד בתל אביב פסק לבסוף, אין לה שום בעיה במוח, היא פשוט מפחדת ללכת, תמצא בשבילה משהו שיפחיד אותה יותר.

כמו אחרי אובדן מוטלים עליה עכשיו בקצה החיים המאבק בשכחה, החובה לשמור על המתים ועל הנעדרים, וכשהיא מביטה שוב אל החלון נדמה לה ששם הוא מחכה לה, האגם שגווע לנגד עיניה ממש, האגם הערפילי והביצות המקיפות אותו, רכות, מהבילות, מצמיחות שדות של קני גומא גבוהים ממידת אדם, מפריחות עופות נודדים במ?ש?ק כנפיים נרגש. שם הוא נמצא האגם שלה, בלב העמק שלה השקוע ממורדות החרמון ועד הרי הגליל, לפות באגרופים של ל?בה שקפאה, אם רק תצליח לקום מן המיטה ולהגיע אל החלון תזכה לראותו שוב, והיא מנסה להזדקף, לאמוד את המרחק בעיניה, מבטה נודד מן החלון אל רגליה הכואבות. מאז נפלה נדמית בעיניה ההליכה כמעין רחיפה מסוכנת, אבל הוא שם, ממתין למבטה, דואב כמותה, קומי, חמדה'לה, היא שומעת את אביה משדל אותה, רק עוד צעד אחד, צעד אחד קטן.

למה להפחיד אותה יותר? שאל אביה, והרופא השיב, אין ברירה, אם אתה רוצה שהיא תתחיל ללכת תגרום לה לפחד ממך יותר מאשר מן ההליכה, ומאז היה אביה יפה התואר קושר את גווה במגבת, אוחז ברתמה ומנסה להצעיד אותה לפניו, מכה אותה מכות נמרצות כשסירבה. אני עושה את זה בשבילך, חמדה'לה, היה מסנן בגרון ניחר מול פניה הנפוחות מבכי, כדי שתהיי כמו כל הילדים, כדי שתפסיקי לפחד, ונראה שצדק אותו רופא בעצתו, כי כעבור כמה שבועות כבר פסעה מתנודדת, גופה לוהט ממכותיו, תודעתה מאובנת כתודעת חיה קטנה במסע אילוף אכזרי, רחוקה מהישג, רחוקה משמחה, מבינה במעורפל כי גם אם תצליח ללכת, גם אם תצליח לרוץ, כבר לא יהיה לה לאן.

רחוקה משמחה, רחוקה מהישג, ובכל זאת נדמה לה הבוקר כי יש לה לאן ללכת, אל החלון, חמדה, לראות את האגם שלך הלוחש לך לחשים. אם הגעתי אני עד אלייך, הוא לוחש, אם אספתי את כל מימי הירקרקים ואת הדגה ואת הצמחייה ואת העופות הנודדים, אם הצלחתי אני להיקוות מחדש בעיר ההררית מול חלונך, למרות היגע הנורא שהושקע בהסתלקותי, לא תקומי את ממיטתך ותצעדי אל החלון לראותי? והיא משיבה לו באנחה, רק לפני כמה שבועות עוד מדדתי את המסדרון בצעדים איטיים, למה לא באת אז? למה דווקא עכשיו באת, אחרי הנפילה, ולא רק אתה, מאז ומעולם מגיעים הדברים מאוחר מדי או מוקדם מדי, אבל הוא שולח אליה משב לח, כבר עשרות שנים אני מצרף טיפה לטיפה, ענף לענף, כנף לכנף, רק כדי להיראות לפנייך שוב, כדי לראותך, בואי אלי, חמדה, בואי אל החלון, והיא מנידה בראשה בפליאה, מה היו כל השנים הללו ולשם מה היו אם לא הותירו את רישומן, אם בסופו של דבר נותרה נערה קטנה המשתוקקת לרחוץ עירומה באגם שלה.

באצבעות מעוקמות היא מנסה לקלף מעל עורה את כתונת הלילה שקיבלה פעם מבתה במורת רוח. תמיד החמיצה פנים מול מתנותיה למרות שיפות היו ונדיבות, תמיד פגעה בבתה דווקא ברגעים האלה, כשהשתוקקה להשביע רצון. תפתחי, אמא, היתה מאיצה בה, שעות הסתובבתי בחנויות עד שמצאתי משהו שתאהבי, תפתחי כבר, תמדדי, את אוהבת? והיא היתה קורעת את האריזה המהודרת, ממששת בחשד, כי המגע הרך של הבד, הריחות הנוכריים שהדיף, המראות שהסתתרו מאחוריו, הנופים שבהם פסעה בתה בלעדיה, כל אלה עוררו בה ע?ברה פתאומית, והיא היתה ממלמלת, באמת תודה, דינה, לא היית צריכה, מועכת את האריזה הריקה, מפתיעה גם את עצמה בעוצמת אי-הנחת. האם כל נתינה קטנה הולידה בה אשמה גדולה, לצד המשאלה לנתינה המוחלטת, חסרת הגבולות? קחי אותי אתך, רצתה לומר לה, במקום להביא לי מזכרות מהווייתך הנפרדת, ודינה היתה בוחנת אותה בעלבון, את לא אוהבת, אמא?

אוהבת, אוהבת יותר מדי, האם זו היתה התשובה הנכונה שמעולם לא נאמרה, אוהבת יותר מדי או פחות מדי, מאוחר מדי או מוקדם מדי, ואז היתה משיבה את הבד לאריזתו וטומנת בארון, ורק אחרי זמן רב, כשהעלבון כבר הוטבע עמוק ומאוחר מכדי לתקן, היתה עוטה על עצמה בזעף אותה מתנה נשכחת, סוודר, צעיף, כתונת לילה משובצת פרחים אפורים, מי ראה פעם פרח אפור, והיא מנסה לחלץ את זרועה מן השרוול שדבק בה, עיניה נתקלות בהפתעה בחזה? החשוף, פרחים אפורים פטמותיה, מרכינים ראש בשולי השד הפחוס, פרחים אפורים, קמוטים, נבולים. אצבעותיה ממששות בחשד את קפלי העור, והיא נזכרת בצעיר נכדיה, איך הושיבו אותו על ברכיה בארוחת החג לפני כמה חודשים, ובן רגע שפך על עצמו כוס מים, וכשפשטה מעליו את החולצה הושיט לפתע את זרועו החשופה וסקר אותה בפליאה כמבחין בה לראשונה, מניע אותה מעלה ומטה, ממשש ומלקק, ואז הוסיף ומישש נסער את העור הרך של בטנו, מתענג על המגע. מחול אהבה בתולי זה היה, המנון לאהבה העצמית, אם אכן השיגה תודעת התינוק כי בגופו שלו מדובר, אם אכן מסוגלת תודעתה שלה היום לקבל את הבעלות על הגוף המדולדל. לא, עדיין נדמה לה שאין זקנתה אלא לכלוך שדבק בה עם השנים או מחלה חולפת, מעין צרעת היא זו, וברגע שתגיע אל האגם, ברגע שתטבול במימיו, יירפא גופה כבשרו של שר הצבא הארמי שרחץ בירדן שבע פעמים ונרפא מצרעתו.

שארית החיים // צרויה שלו, 334 עמ', הוצאת כתר

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully