פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      טראש ולעניין: התוכניות הכי טראשיות בטלוויזיה הישראלית

      מ"סטרייט ולעניין" ועד "בטריבונה עם אבי רצון", מ"משפחת קמיצ'לי" ועד "ג'וני", הטלוויזיה הישראלית היתה מקור בלתי נגמר לזוועות טלוויזיוניות מהממות. כתבה רביעית בסדרה

      אלו דווקא שנים יפות לטלוויזיה הישראלית: רמת הפקות המקור בארץ הולכת ועולה ופלופים מביכים באמת כמעט ולא נראים, לא כולל הקדם אירוויזיון האחרון כמובן. עם זאת, נדמה שאין תחום תרבותי בארץ עתיר טראש כמו הטלוויזיה הישראלית.

      הנסיבות מקילות כמובן: בתחילת הדרך היה כאן ערוץ אחד, נטול תחרות וגם נטול כל חוש טעם או צבע באשר למה בעצם אנשים אמורים לראות מלבד הפרצוף המודאג של חיים יבין. לאחר מכן, כשקם הערוץ המסחרי, ניסו קברניטיו לייצר משוואה שבה ניתן יהיה לייצר טלוויזיה מעולה בלי כסף, מה שהותיר אותנו עם יצירות פאר כמו "זהב של שוטים", שהיתה יופי של טלנובלה שנראתה כמו יופי של פרודיה על טלנובלה.

      ספיישל הטראש הטלוויזיוני שלפניכם לא נועד למפות את הסדרות הגרועות ביותר שהיו על המסך אלא להדגיש את היכולת של הטלוויזיה הישראלית לקחת פורמטים מעניינים ולפעמים אפילו מוצלחים, ולהפוך אותם ברצינות תהומית למשהו שקשה להבין כיצד הוא נוצר ויותר מכך - כיצד מישהו נתן לזה זמן מסך.

      "ג'וני" (2003-2002)

      איך לתאר את ג'וני? נסו לחשוב על קופסת סרדינים, רק שבמקום סרדינים נמצאים שם סטריאוטיפים ובמקום מזווה, הקופסה הזו נמצאת בכור האטומי של פוקושימה וזה עתה המקום נתקף בצונאמי שגורם לכל הסטריאוטיפים האלו להפוך לענן. אשכנזים, מרוקאים, סטרייטים והומואים נכנסו בקופסה הזו במשחק ההו-כה מוגזם של יונתן קוניאק, ששדרג את מעמדו מאז גילם מעצב אופנה גיי ב"רמת אביב ג'" לרמת טאלנט מוביל סדרה בערוץ 2.

      ועם זאת, הסדרה הגיעה לפסטיבלים לגייז בחו"ל והפכה לסוג של פולחן בקרב לא מעט צופים. אז מה אם איכות הצילום הזכירה למה אנחנו מעדיפים כיום את "האח הגדול" והתסריט העלה לגדולה את הריאליטי הלא מתוסרט; "ג'וני" היתה גרועה, אבל היא היתה גרועה בדרכה המקורית והמוגזמת, וגם זה משהו.

      "משפחת קמיצ'לי" (2004)

      המקבילה הטלוויזיונית לכישלון הקונספציה של מלחמת יום כיפור היא "משפחת קמיצ'לי": לקיחת תוכנית בריטית מצליחה – "משפחת קומאר", טוק שואו מתוסרט שהושתת על פערי התרבויות בין משפחה הודית חמה וסביבתה הבריטית – וניסיון לעבד אותה לכדי משפחה ישראלית. משה איבגי, ישראל קטורזה, ירדן בר כוכבא – אף אחד לא יצא נקי מהסדרה המביכה הזו, שמשתווה במדד האימה רק לסרט בר מצווה בעירום. התקוות הגבוהות לעומת ההתנפצות האכזרית, הפכו את קמיצ'לי לשם שלוחשים בבעתה במסדרונות משרדי הפקה בכל פעם שתוכנית קומית חדשה עומדת על הפרק.

      תוכניות ספורט (מאז ומעולם)

      לפני כמה שבועות עלה ערוץ הספורט של ONE, והביא את הטלוויזיה הישראלית לשיאים של עלגות: מי שמנסה לעקוב אחר שורות הטלטקסט שלו הרצות בתחתית המסך ומספקות עדכונים על הנעשה בספורט הישראלי והעולמי, מגלה שם שרשרת של מילים שהיא לא רק חסרת כל קשר לתחביר ולדקדוק אלא גם לא בדיוק קוהרנטית.

      גם שאר השידורים בערוץ המיותר מלכתחילה לא בדיוק מתאפיינים ברמת ביצוע גבוהה, ובכך הם מצטרפים לרשימה ארוכה של זבלונים שדרדרו עוד יותר את תרבות הספורט הקלוקלת בישראל במשך השנים. יש כאלה שיחלקו את פרס הראזי בתחום לשידורי האן.בי.איי של אריק הניג ואורן רוזנשטיין (איפה הוא?), יש כאלה שיבחרו להעניק אותו לשידורי הליגה האיטלקית של אבי רצון, בוני גינצבורג ואלי נבו (ולאן הוא נעלם?) ויש כאלה שהתייאשו מהעסק בעקבות שני מופעי הביזאר הנ"ל ולכן לא זוכים לצפות כעת מדי שבת בתצוגת התכלית השבועית של משה פרימו.

      האנשים האלה, שלא מנויים על ערוצי הספורט בתשלום כי הם חושבים שראו הכל, לא צפו בסוף השבוע האחרון בשיחה בין אלון מזרחי ופרוספר אזגי, ולכן בעצם לא ראו כלום.

      "בשידור חוקר" (1986-)

      ל"בשידור חוקר" היה תפקיד חשוב למדי בפתרון לא מעט אירועים פליליים בעלי חשיבות מסוימת לביטחון הציבור, אבל דרך ההצגה שלה הפכה לשיחת היום בנסיבות מעט לא נכונות: רבים, למשל, נהנו כל כך משחזורי האונס השונים עד שבקרב בני נוער מסוימים הצפייה בתוכנית בשיא הפריים טיים (21:00 בערב) הפכה לסוג של פורנו חוקי. זאת, בנוסף לחוש הדרמטי של רפי גינת, שערבב בין טון ה"דיפנסססס" שלו לתחושת השריף שמלווה אותו מאז ומתמיד. התוצאה, אגב, היתה כמה פרודיות נפלאות ב"זהו זה" ו"שי ודרור".

      "דה שואו" (2006)

      המופע הגדול של השנה הבטיחו בערוץ 10 על "דה שואו", אחד הסימנים הראשונים של הפיכת הטלוויזיה הישראלית לגרסה מזרח תיכונית של הטלוויזיה האיטלקית. אבל האיטלקים, ממזרים שכמותם, לפחות מביאים בחורות לא לבושות. כאן, לעומת זאת, היו לנו - בנוסף לאסי עזר הצעיר - איציק זוהר, גליה אלבין, איריס קול, ח"כ אהוד יתום (גיבור פרשת קו 300, מהצד האפל שלה, כן?) ועוד כל מיני תאונות פריים טיים שחיכו לקרות. ואם זה לא מספיק – לתפקיד המנחה לוהק נתן דטנר, שחוץ מנאמבר של "מסורת" ב"כנר על הגג" נראה אבוד לגמרי בין הפארסות שרצו שם, עד שאי אפשר היה להזיז את העיניים מהמסך. למרבה המזל, לקח שתי תוכניות עד שמישהו הבין שמשהו כאן לא בסדר והתוכנית עברה לרקוד במרתפי בית הקברות של הרעיונות מהגיהינום.

      "פאזל" (2000-1999)

      קצת קשה לקלוט את זה, אבל בסופו של דבר, "פאזל" הצליחה: הסיטקום בכיכובו של יואב צפיר, שנמשך עונה אחת בלבד במקור, הפך לקאלט, בעיקר דרך שידורים חוזרים ב-yes. בנוסף, הטמעת ההשוואה המגוחכת בין "פאזל" ל"סיינפלד" (אכן, בשניהם מתוארים חייהם של שלושה רווקים ובחורה), הפכה גם היא לחלק מההיסטוריה של הסדרה הכושלת הזו – תוכלו לקרוא זאת בערך הוויקיפדיה. ואולי זה מה שמנציח את הגדרתה של "פאזל" כטראש – כישלון ברמה נמוכה שאיכשהו שרד את מבחן הזמן.

      "האישה באפור" (1999)

      תארו לעצמכם שהייתם מנהלי מחלקת דרמה של ערוץ טלוויזיה ונדרשתם להגות רעיון לסדרה חדשה, במה הייתם בוחרים? אולי בעיבוד לספר של יורם קניוק? אולי במעקב אחר גנסטרים בשנות העשרים או פרסומואים בשנות השישים? אולי משהו על התנ"ך, הצבא, דתיים וחילוניים או הסכסוך?

      ערוץ 1 הירהר בכל האופציות האזוטריות הללו, וכהרגלו הפעיל שיקול דעת ובחר לוותר עליהן לטובת סדרה על חוקרת תאונת עבודה. זה היה בשלהי שנות התשעים, קראו לה "האישה באפור", ולימור גולדשטיין גילמה בה חוקרת רבת תושייה שנעה מהרפתקה אמיצה בנגרייה למשימת בילוש מסעירה במפעל קופסאות שימורים.

      אולי בגלל שהקונספט המבריק הזה הקדים את זמנו, הסדרה לא היתה מועמדת ולו לפרס אמי אחד וגם ירדה מהמסך במהרה, בלי שמישהו ישים לב. בערוץ 1 הפיקו את הלקחים, והזדרזו לשלוף מן המגירה את התוכניות להפקת "מנדל וגורנשטיין".

      "סטרייט ולעניין" (1994-1993)

      "סטרייט ולעניין" ששודרה בערוץ 1 היתה כולה כוונות טובות וביצוע עקמומי. באיחור לא אלגנטי של שני עשורים, הפציע לטלוויזיה הישראלית ההומו העברי הראשון (רפי וינשטוק), שהיה חתיך ובטוח בעצמו ובמיניות שלו. מנגד עמדה השותפה לדירה המאוהבת בו (כנרת טריפון רשף), והשכנים המסוקרנים-המומים. העליזות של הסדרה לא הצליחה להאפיל בזמנו על כמה שהיא היתה גרועה וצולעת, ואפילו שידעת שאתה מתבונן בתאונת דרכים של קומדיה, לא יכולת להסב את המבט.