שיטוח עדתי: על סדרת הדוקו "סרט שחור לבן"

דימויו הציבורי של העיתונאי ואיש הטלוויזיה רון כחלילי (ממייסדי ערוץ "בריזה", יוצר הסדרה "ים של דמעות" על הזמר המזרחי) הוא של בן אדם עצבני. הבעת פניו היא הבעה תמידית של כעס והאשמה. נראה שקצת כמו במקרה של נתן זהבי, "העצבני" בפני עצמו, גם אצל כחלילי מה שמשחק תפקיד הוא פחות הנושא שעליו מדובר אלא יותר האטיטיוד הכללי. אותו אטיטיוד "אותנטי" של כחלילי יכול להיות די מבדר במקרים מסוימים, אבל כשהאיש ניגש ליצור סדרה היסטורית מושקעת על תולדות הקולנוע הישראלי, העניין הופך להיות בעייתי. כך, לצד ההשקעה הניכרת של "סרט שחור-לבן", שעלתה אמש (שבת) בערוץ 8 של HOT, בתחקיר וערכים ויזואליים, הסדרה חוטאת בהעדפת טיעונים בוטים ושחוקים על חשבון מורכבות והעמקה, ובסופו של דבר לא מצליחה לנסח באמצעותם אמירה ברורה ועקבית.

כחלילי מתחיל את הסדרה בטיעון חד וברור לכאורה לגבי סרטי הבורקס, הקומדיות והמלודרמות העממיות, שפרחו בקולנוע הישראלי מאז אמצע שנות השישים ועד סוף שנות השבעים. "בסרטי הבורקס", הוא אומר, "הוצגו המזרחים כבורים, עניים, עילגים ונחותים, בעוד שהאשכנזים הוצגו כאדוני הארץ". את הטיעון הבעייתי הזה הוא מרעים בקולו על רקע עריכה מגמתית במיוחד של קטעי ראיונות שלכאורה תומכים בו; עליו עוד יחזור כחלילי לאורך הסדרה עשרות פעמים, וישוב אליו גם בסאבטקסט של השאלות שהוא יפנה למרואייניו.

התזה של כחלילי היא תזה ישנה-נושנה, שנולדה בביקורותיהם של מבקרי הקולנוע האשכנזים בשנות השישים והשבעים, אשר ראו בכל ייצוג של מזרחים על המסך איום על הדומיננטיות של התרבות המערבית במדינת ישראל. החשש שלהם, אגב, התברר ברבות הימים, לטוב ולרע, כמוצדק. התרבות הישראלית אכן עברה בעשורים האלה התפתחות הדרגתית לעבר תרבות ים תיכונית-מזרחית, שבה דווקא חובבי תרבות המערב מרגישים את עצמם כנרדפים.

כאשר אידיאולוגים מזרחיים רדיקליים דוגמת כחלילי, אלה שוחט ואנשי "הקשת הדמוקרטית המזרחית", קמו בשנות השמונים והתשעים כדי להילחם את מלחמת השוויון, גם הם נטפלו לסרטי הבורקס, אם כי מסיבה שונה במקצת. מה שעצבן אותם הוא שרוב סרטי הבורקס בוימו על ידי במאים אשכנזים, וחלק מהתפקידים של המזרחים גולמו על-ידי שחקנים אשכנזים. דבר זה נתפס בעיני אותם האידיאולוגים כסיבה לייצוגם הנלעג לכאורה של המזרחים בסרטים דוגמת "סאלח שבתי", "צ'רלי וחצי" ו"חגיגה בסנוקר".

כאשר מורידים מעט את הפיוזים ומסתכלים נכוחה על הקולנוע הישראלי של שנות השישים והשבעים, אפשר לגלות תמונה הרבה יותר מורכבת ומעניינת, שעם מאמץ מסוים אפשר להבחין בה מבצבצת גם מבעד להשטחה הכעוסה של כחלילי. אפשר להסתכל על מנחם גולן למשל, האב המייסד והדומיננטי של תעשיית הקולנוע המקומית, שהתחיל לעשות סרטים על מזרחים, כי זה נראה לו ססגוני, מעניין ומגרה יותר מאשר סרטים בורגניים על אשכנזים עירוניים. הוא הלך לשם מאותה סיבה שבגללה ויסקונטי ודה סיקה הלכו לשכונות העניות באיטליה, כדי לעשות שם את הסרטים הניאו-ריאליסטיים שלהם.

בנוסף, הטיעונים לגבי הגזענות והסטראוטיפיות של הייצוג בסרטים מתמוטטים אל מול הפופולריות העצומה של הסרטים האלה עד היום בקרב הקהל. הטענה שהקהל שמח לראות מזרחיים על המסך ובשביל זה היה מוכן להתעלם מהעובדה שמדובר בדמויות נלעגות היא טענה שבעצם אומרת שהקהל המזרחי הוא מטומטם, ועל כן זה לא נראה נכון בשביל כחלילי לאמץ אותה.

גם בפועל, אולי סרט הבורקס היחיד שאפשר להאשים אותו במובהק בייצוג גזעני במידה מסוימת הוא "סאלח שבתי". אכן, הסצנות שבהן סאלח מתפעל ממים זורמים ולא זוכר כמה ילדים יש לו הן סצנות שמעוררות היום אי נוחות. עם זאת, קשה למצוא סצנות דומות ב"צ'רלי וחצי" ,"סנוקר", "אלכס חולה אהבה" או "סלומוניקו", סרטי הבורקס הבולטים האחרים. סרטים אלה מנסחים תרבות ישראלית עממית, שגם אם איננה אותנטית לגמרי, הרי שהיא עשויה באהבה ובתשוקה.

לצד הניתוח הבעייתי שלו, הזעם של כחלילי כיוצר מתפרק על המסך מבלי להבחין האם הכעס עוזר לטיעונים שלו או מחליש אותם: הוא כועס מצד אחד על היוצרים האשכנזים של סרטי הבורקס, אחר כך הוא כועס על יוצרי הסרטים האמנותיים שעשו במקביל לסרטי הבורקס סרטים שאיש לא בא לראות, לאחר מכן הוא כועס על אנשי הקרן לעידוד סרטי איכות שתרמה לחיסולם של סרטי הבורקס בשנות השמונים, ולבסוף הוא כועס על יוצרים כמו ינקול גולדווסר וחנה אזולאי-הספרי שהחזירו את דימויי הבורקס לחיים בסרטיהם "האיכותיים" בשנות השמונים והתשעים.

השאלה שנשאלת היא: אם "סרט שחור לבן" כועס על כל אלה, מה הוא בעצם אומר? שסרטי בורקס זה טוב? שסרטי בורקס זה רע? שצריך לעשות רק סרטים אמנותיים? שסרטים אמנותיים זה חרא? החשד שעולה בצפייה הוא שאופיה המסוכסך עם עצמה של הסדרה נובע מהאופי המסוכסך עם עצמו של יוצרה – מצד אחד אידיאולוג מזרחי לוחם, מצד שני חניך של הממסד האשכנזי; מצד אחד – מודע לקסמם של סרטי הבורקס, מצד שני קשור עדיין לדוגמות שהרביץ בו הממסד האשכנזי לגבי נחיתותם ונלעגותם. בכל אופן, אם בפרק הראשון עוד אפשר לזרום עם אמירותיו של כחלילי, הרי שבשני הפרקים הבאים נראה שהטיעון שלו הופך להיות מפוזר ומלא סתירות פנימיות.

בסך הכל התחושה שנוצרת בהדרגה בעת הצפייה בסדרה הוא הפער העמוק בין האמירה הבוטה שכחלילי מנסה לכפות על הצופים לבין המורכבות של התמונה, כפי שהיא מצטיירת בין השורות. לולא הנוכחות הכעוסה והחד-מימדית של כחלילי, "סרט שחור-לבן" היתה יכולה להגיע הרבה יותר רחוק. קצת חבל שערכי ההפקה הגבוהים ורוחב היריעה הנדיר שיש ל"סרט שחור-לבן" לא תורגם ליצירה מתוחכמת ומעמיקה יותר, כפי שמגיע לקולנוע הישראלי ובפרט לז'אנר סרטי הבורקס.