"בארץ לא מפרגנים": ראיון עם סמי בירנבך, סולן מינימל קומפקט

שתי דקות לתוך הראיון, סמי בירנבך שולף דף A4 עם צילום עתיק של מינימל קומפקט, הלהקה שאותה הוביל כסולן וכותב מילים בשנות ה-80 לצד ברי סחרוף, רמי פורטיס, מלכה שפיגל ומקס פרנגן. על התמונה כתובת "Minimal Compact – Anthology" ופתאום הוא יורה:

"כן, בחודש הבא תצא אנתולוגיה של מינימל קומפקט באנגליה, בפעם הראשונה", הוא מספר. "זה היה במקרה אחרי פגישה עם עיתונאי של המגזין MOJO, שלא הכיר את הלהקה, השמעתי לו והוא התלהב. תמיד באנגליה היו נורא קרים אלינו, כי אם החומרים לא יצאו אצלם, הם מתעלמים – כמו שסיימון ריינולדס כתב ספר שלם על הפוסט-Pאנק ולא הזכיר אותנו – אפילו שהוא היה איתנו כמה ימים בפולין ופשוט לא הסתדרנו. אפילו כשהגענו לסשן אצל ג'ון פיל האגדי, זה יצא כל כך בינוני שאפילו לא הוצאתי את החומרים שנעולים אצלי בבית".

"הגענו בלי ברי. הוא היה בדיוק בבית הסוהר (סחרוף הורשע באחזקת קוקאין בסוף שנות ה-80, ע.ש) ואנחנו באנו אחרי 20 שעות טיסה מיפן והיינו גמורים. ניסינו, עשינו שם את 'The Well' ואת 'Not Knowing' אבל זה לא הלך. אולי עכשיו יכירו את מינימל באנגליה".

הסיפור הזה, הוא תמצית של מהלך שיחה עם בירנבך – שיוט מתמיד בין הווה ועבר ועשרות אלפי הסיפורים לעומת מאות אלפי התוכניות שיש לו לעתיד. מצד אחד, המחויבות שלו למורשת מינימל קומפקט היא אבסולוטית והדיבור שלו על כל איזכור של הלהקה בקרב מפיקים ותקליטנים עכשוויים מקפיץ את החיוך המפורסם שלו. מצד שני, התזזיתיות שלו בשנים האחרונות בין פרויקט לפרויקט היא מה שמניע אותו בגיל 62 מבריסל, מקום מושבו, לכל מקום שבו אפשר ליצור ולמצוא מוזיקה טובה – האיש בקיא באופן אבסולוטי בכל דבר שקורה בעולם, מניקולס ז'אר וג'יימס בלייק שגרמו לו לרצות לפרוש ועד ארקייד פייר והקרוקודיילז.

בין לבין, הוא מתקלט, כפי שיעשה ביום חמישי הקרוב במועדון מקסים בתל אביב ומעל הכל, נמצאים הסיפורים, האנקדוטות והמפגשים, חלקם די מדהימים כמו זה:"ביקשתי מהדי ג'יי טרבור ג'קסון לעשות רמיקס ל-'Statik Dancin', השיר הכי מייצג של מינימל בתקופה ההיא. הוא סיפר את זה לג'יימס מרפי (LCD סאונדסיסטם), שאמר לא פעם שזה אחד הטראקים שהוא הכי אוהב והוא רצה להיות מעורב. אני התלהבתי, כי זה בדיוק מה שחיפשתי – לאו דווקא שם גדול, אבל מישהו שמחובר למוזיקה הזו והיא השפיעה עליו באמת. משום מה הם התמהמהו והבנתי שהם קיבלו רגליים קרות. בסוף פגשתי את מרפי והוא אמר לי 'אני נורא מצטער, אבל אני לא יכול להעז לגעת בשיר הזה'. הסברתי לו שזה השיר הראשון שביצעתי, בהקלטה על טייפ שמונה ערוצים. הוא אמר 'זה מושלם כמו שזה'".

אבל בעוד באירופה בירנבך (הפועל תחת השם די ג'יי מורפיאוס) זוכה למעמד מכובד בשל הישגיו עם מינימל וכמפיק עם רפרטואר מכובד (בין השאר – סינגלים עם די ג'ייז נחשבים כ-Joakim, אירופליין וכמובן "Hallucination Generation", הסינגל האדיר שיצר כצמד Twosome Gruesome עם הבלגי Mental Overdrive), הגוורדיה האלקטרונית בישראל קצת אכזבה אותו. "בישראל לא מפרגנים", הוא אומר. "לא כל כך, מה לעשות".

"לא כל כך, אולי בגלל שהם כאן. היו שולחים לי דברים, אבל מי ששלח לי נשמע כאילו הוא מעולם לא תקלט מחוץ לחדר השינה שלו".

"פעם דיברתי עם גיא גרבר לעשות איזה פרויקט, וקלטתי ישר שהוא לא רציני. הוא עמד לפני האלבום שלו והוא היה מעריץ של מינימל ואמר שהוא בא מרוק. הוא גם אמר שהוא רוצה לעשות משהו כמו הוט צ'יפ, אבל אני לא רציתי לעשות שום דבר כמו מישהו אחר, אני רוצה לעשות משהו כמוני. יש כבר אחד כזה, מה צריך לעשות עוד אחד?".

"יש לי דברים מסוימים שהם נתנו לי. מה ששמעתי הוא לא אוניברסלי כמו מינימל. זה נשמע מקומי, ועם הטקסטים בעברית, גם אם המוזיקה מעודכנת, זה עדיין מוגבל ביחס למינימל".

בירנבך שותק.

לבסוף הוא מתרצה: "זה נכון. הוא כזה כישרון, הוא אחד המוזיקאים הכי גדולים שאני מכיר בכלל. הוא פשוט מדהים. כל הזמן חשבתי על זה שהוא יכול להיות ענק בעולם".

השיחה נמשכת, והסיפורים זורמים: הוא שמע את יוסי אלפנט מלכלך על מינימל קומפקט ("אבל לא לקחתי את זה ברצינות, ידעתי שהוא מסומם ושהוא מקנא"), הוא היה מיודד עם מוניק, המאהבת של איאן קרטיס ("הבמאי של הסרט עליו, אנטון קורביין, היה ממש בסדר איתה והיא אישרה את הסרט"), הלהקה שעימה עבד על אלבומו האחרון והמצוין, (The Penelop(s, היו "כולירות, מזויפים ואני מצטער שעבדתי איתם" ו-וומפייר ויקאנד, להקה של מקום ראשון בבילבורד, בחרה את "Dedicated" של מינימל כאחד השירים שהשפיעו עליהם בכל הזמנים, אבל הוא "לא מתלהב מהם ממש. עושים מוזיקה נחמדה".

אבל הדבר שמרגש את בירנבך באמת הוא הלהקה החדשה שלו, Morpheus Secret, שבעזרתה הוא מלקק את פצעי הבגידה של הפנלופס. "אחרי האכזבה הענקית מהם, הבנתי שכל מה שאני רוצה זה לצאת להופעות", הוא מספר. דיברתי על זה עם חבר והוא אמר לי 'יש לך את כל החומרים של מינימל, חומרים מהאלבום האחרון ושירים שאספת לאורך השנים, כמו 'In Absence' (בלדה אדירה שבירנבך כתב לאחותו שנפטרה- ע.ש). "סיפרתי את זה לבחור מחנות תקליטים בבריסל שאני קונה בה והוא אמר 'אני אארגן לך להקה'. חשבתי שהוא צוחק עליי אבל הוא ארגן אותה. ניגנו ביחד כמה פעמים וזה נשמע נהדר. אני מאד מחכה לצאת עם זה לכמה שיותר הופעות".

"אני שר יותר טוב מפעם. אני לא מנסה לשיר כמו פעם, אבל כמו תמיד – אם זה לא יוצא בשלושה טייקים, אני כבר שוכח מהשיר".

"אני מצטער על זה שלא עשיתי מספיק אלבומים. בתקופה של התיקלוטים הפסקתי לכתוב ולשיר, חשבתי שאחרי שעשיתי שבעה אלבומים עם מינימל, אלבום עם שירי משוררים, את Twosome Grusome, אין לי מה להגיד יותר. רציתי לחזור להיות אספן".

"אני כל הזמן מרגיש שאני מתחיל מחדש. אני לא רוצה להגיע לפרפקציוניזם של דברים, כי אם הגעת אז אין לך מה להגיד".

ובתוך כל זה, יש סוד אחד שבירנבך מסרב להסגיר. הוא קשור לחודש ספטמבר, למינימל קומפקט וליום הולדתו ה-60 של המתופף מקס פרנקן. אתם מוזמנים לעשות את המתמטיקה, אבל בירנבך מוכן להגיד דבר אחד: "מינימל לא קיימת היום, רק לימי הולדת".

בינתיים, הוא מגיע לישראל יותר בתקופה האחרונה – אביו נפטר בתחילת השנה האזרחית והוא כאן כדי לסייע לאימו שברמת גן שעדיין בחיים. הוא ואשתו האוסטרית בחרו שלא להביא ילדים לעולם ובירנבך, אחד היוצרים הגדולים שהיו למוזיקה הישראלית, לא מתחרט לרגע. "הילדים שלי מסתובבים בעולם ב-45 סיבובים לדקה", הוא אומר כשהוא מתכוון למבנה הסטנדרטי של סינגל. "לפעמים שאלנו את עצמנו האם טעינו והגענו למסקנה שלא. איזה עולם נשאיר להם?".

"זה נורא מוזר לי. בסך הכל התחלתי להסתובב עם פורטיס בסוף שנות ה-70, קצת עם הצ'רצ'ילים לפני כן והתנסינו. השמעתי לפורטיס בוב מארלי ואמרנו, 'נכתוב שיר רגאיי'. יצא לנו 'שמש לך מצפים', שיר רגאיי ראשון בעברית, מי היה מאמין. לפחות עשיתי ממנו המון כסף".