חיים בעבר: על הספר "היינו העתיד" של יעל נאמן

כשיענקל'ה רוטבליט כתב את "בלדה לעוזב קיבוץ" ב-1970, הוא הלך, במובן מסוים, נגד הזרם. מספרם של יושבי הקיבוצים אמנם היה קטן משמעותית בהשוואה לימים שלפני קום המדינה, אבל הם היו אז בשיא פריחתם ואמונתם ועדיין נחשבו לתנועה חזקה ומושרשת בתרבות הישראלית. הקריצה של רוטבליט, שהפך את "הוא עוד ישוב" ל"הוא לא ישוב", העבירה מסר של יציאה מהארון, שכן בשנים הללו עזיבת הקיבוץ לוותה בקלון לא פחות גדול מהודאה בהומוסקסואליות. שמונה שנים אחר כך ביים יגאל בורשטיין את הסרט "בלפר" בעל המסר ההפוך: לא משנה כמה עשיר תהיה, את האושר האמיתי תמצא רק בקיבוץ.

אלא שככל שנקף הזמן התברר שרוטבליט צדק ויותר מכך: עוד לפני שהטרנד הושלם, בטרם עזבת את הקיבוץ, הקיבוץ הוא שעזב אותך. קיבוצים עדיין קיימים היום, אבל הערכים שונים לחלוטין. בסופו של דבר, האופי האורבני של החברה שלנו עירטל אותם מהשיתופיות והסוציאליזם, וכל שנותר להם להציע היה מפעלים מופרטים. קיבוץ יחיעם, שבו גדלה המחזאית והסופרת יעל נאמן, הוא עוד אחד מקורבנות ההתפכחות מהחלום. ב-1980, כשהיא בת 20, עזבה נאמן את הקיבוץ, ועשתה צעד שנראה אז מרדני מחד, אולם סימן את תחילת התמוטטות התנועה מאידך. 31 שנים לאחר מכן היא מסבירה ב"היינו העתיד" כיצד הבשיל התהליך.

"היינו העתיד", שראה אור לפני כחודשיים והפך במהירות לרב מכר, מציג את סיפור חייה של נאמן דרך שבבי זיכרון משני עשורי חייה הראשונים ביחיעם – מורשת הקרב סביב הקמתו של הקיבוץ; החינוך; הפעילות בכיתת "נרקיס"; הלינות המשותפות; היריבות בין יוצאי הונגריה ליוצאי צרפת והאמונה המושרשת בסוציאליזם, שתחילתה בפנאטיות של ההורים והתפוגגותה בהתפכחות של ילדיהם. לא רק את סיפור חייה מעבירה נאמן, כי אם את סיפורם של אלפי בוגרי הקיבוצים שנאחזים בזיכרונותיה, קוראים ואומרים בקול: "וואלה, איזה קטע, בדיוק ככה זה היה גם אצלי".

נאמן וקוראיה יודעים שלקיבוץ לא תהא עוד תקומה, וכל שנותר להם הוא להביט לאחור, לתהות "מי ומה בעצם היינו?" ואחר כך לענות לעצמם בתשובה המלנכולית הנושאת את שם הספר: "היינו העתיד". עתיד שמעולם לא הגיע. כתיבתה של נאמן משובחת, נקייה ונעימה, אולם את הביקורת הזו על "היינו העתיד", בניגוד לאחרות, לא תמצאו מהללת, במובן מסוים בדיוק מהסיבה הזו. כן, היא כותבת בחסד, אולם יש להבחין בין יכולת ההתנסחות ליכולת לספר סיפור. והסיפור שנאמן מעבירה לא מספיק טוב משתי סיבות עיקריות: האחת, היא לא בדיוק כותבת רומן אלא מפזרת רסיסי מידע שאפילו לא ממש מתגבשים לכדי עלילה או למסר חד משמעי. השנייה היא שהסיפור הזה כבר סופר בעבר ולא רלוונטי בישראל של 2011 – היו קיבוצים, המורשת שלהם היתה מגוחכת. די, נגמר, הכוכב הזה מת.

כך יוצא שספרה של נאמן משרת בעיקר קהל הצמא לנוסטלגיה אולם לא נושא שום בשורה ולא מספק (ולמען ההגינות יש לציין שלא ממש מנסה לעשות זאת) ניתוח מעמיק לקריסתה של התנועה הקיבוצית. את מה שנאמן אומרת רובנו כבר יודעים די מזמן (עמוד 33): "שרנו בהתכוונות בשני קולות על גדודי בודיוני השועטים לקרב: 'היי, היי, היי, פרשת קוזאקים שועטים לקרב'. לא ידענו שמדובר בפורעים ואנסים הנמצאים בדרכם לשדות הרג אינסופי... לא שמענו על הגולאגים, לא ידענו על המיליונים שחייהם נהרסו בגלל אמונה או נאמנות לאחד מהם ולא לאחר". והרי שמענו כבר על האמונה המופרכת בסטאלין, על אווירת המתירנות המוגזמת ועל התנועה המבולבלת שלא הובילה לשום מקום. שמענו ויגענו.

כאן יש לשוב ליכולות הסיפוריות של נאמן ולציין שלא הכל גרוע ובנאלי ב"היינו העתיד". יכולתה להתנסח ולמהול מלנכוליה עם אירוניה והומור דק עובדת לטובתה והיא, כפי הנראה, זו ששבתה קוראים רבים כל כך. דוגמה טובה ניתן לקבל כשהיא מספרת על תרבות העישון בקיבוץ (עמוד 78): "העישון ההונגרי לא היה עישון של הפסקות, התלבטויות, ניסוחים ומנוחות אלא עישון של עבודה, ונדמה שהוא בא במקום לדבר, הוא היה חלק מן העשייה... בביתנו הביולוגי היה מותר לעשן בפורים כבר מכיתה א'. אמנם רק בפורים, אבל מכיתה ו' אמרו לנו ההורים שלנו במשפחתנו הביולוגית, לשלושת אחי הגדולים ולי: 'אנחנו יודעים שתעשנו. את הסיגריה הראשונה ברור שמעשנים עם חברים, אבל את השנייה תעשנו בבית, אל תסתירו'... ארבעתנו באמת עישנו. אף פעם לא פתחו בבית הורינו חלון בזמן העישון".

יש ב"היינו העתיד" עוד רגעים כאלה ואחרים של סיפוק, אולם בסך הכל כנראה שצריך להיות במקום מאוד קרוב סנטימנטלית לנאמן או לחוש דחף בלתי נשלט של סקרנות לגבי ההיסטוריה של תנועת הקיבוצים כדי ליהנות ממנו. בכל מקרה, לא מדובר בספר פורץ דרך, אלא בעוד מסמך נוסטלגי שפורט על העצבים הרגישים ביותר של יוצאי הקיבוצים. לא הרבה יותר מזה.