לא במקרה בערוץ 2 החליטו לפתוח אמש (חמישי) את לוח שידורי הערב עם "תמיד נישאר אבא ואמא" (התוכנית של מיכל דליות שעוקבת אחר הורים גרושים) ורק לאחר מכן לעבור ל"תשעה חודשים" (סדרה שעוקבת אחר זוגות צעירים בתהליך ההיריון). אחרי שהערב נפתח עם האווירה המדכדכת של הנישואים הכושלים והטיפול בטרגדיה של הגירושים, המעבר לאופטימיות ולנאיביות של תחילת היחסים היה מתבקש, אבל גם הוא לא הצליח לבטל את המועקה.
לצערנו, עכשיו מגיע שלב האן-דן-דינו. הסטטיסטיקה מראה ש-26 אחוזים מהזוגות הנשואים נפרדים בסופו של דבר, ואחרי שצופים בהשלכות קורעות הלב של הפרידה והגירושים, כל שנותר לעשות זה לבחון את הזוגות הצעירים של "תשעה חודשים" ולנסות להעריך מי מביניהם יצטרף לרשימה השחורה. מי מהזוגות אינו בשל לקשר? מי מביניהם עומד להיפרד ולחולל טראומה לילדיו? מי יעבור בטבעיות לתוכנית הריאליטי הבאה, בתקווה שסופר נני תציל לו את המשפחה הקורסת? מי פה לעזאזל כשיר להיות הורה?
הרי לא נתפלא אם לפני 20 שנה גם משה וחגית אברהם, הזוג שטופל אמש על ידי מיכל דליות, נראו נרגשים וקורנים מאושר לקראת הולדת בתם הבכורה, בדיוק כמו כל הזוגות המחובקים מ"תשעה חודשים", ואילו עכשיו ילדיהם מרוחקים וכועסים ונמצאים במצוקה אמיתית. בלי להתייחס למשפחת אברהם, לפעמים מפתיע לגלות איזו קלות דעת מאפיינת חלק מהזוגות הצעירים בקבלת ההחלטה לעשות ילדים, ולאחר מכן, באותה קלות דעת וחוסר אחריות, רבים לא מהססים לוותר על היחסים ולפרק את התא המשפחתי מבלי לחשוב על ההשלכות.
במידה רבה, את ההסברים לגירושים ניתן היה למצוא ב"תשעה חודשים". אמנם חלק מהזוגות נראו מאוהבים ושידרו זוגיות בריאה ונורמלית, אבל אצל חלקם זיהו בבירור מוקשים פוטנציאליים. זוג אחד נתון ללחץ כבד מצד ההורים ("אני כבר מתה להיות סבתא"), זוג אחר כבר פוחד לאבד את החופש שלו ("לא עוד פלייסטיישן בצהריים" התלונן הבחור עם הראסטות), ואצל השאר ניתן לזהות את האגואיסטיות הנרקיסיסטית שמובילה את רוב האנשים להביא ילדים לעולם: הרצון לא להיוותר לבד, הרצון למצוא טעם בחיים ריקניים או הרצון להמשיך את השושלת בכל מחיר וזאת אפילו אם אין בסיס איתן למשפחה. זה חשוב וזה טבעי, אבל לפעמים זה לא מספיק.
ואז, אחרי שהטראומה לילדים כבר נעשית, הם נאלצים ללכת לטיפול. חלקם נאלצים ללכת לטיפול בטלוויזיה אצל סופר נני, שהיא כבר מזמן לא סתם פסיכולוגית אלא כוכבת טלוויזיה. כוונותיה של דליות חיוביות, אבל לפני שהיא מנסה לעזור למשפחה, היא יודעת שתפקידה הוא למכור סיפור. באחת הסצינות, למשל, ניתן היה להבחין במצוקה שהמצלמה הפולשנית גרמה לילד בן ה-6, שהביט בבעתה בצלם שהסתובב לו בחדר. זה בטח לא עזר להרגעת הרוחות, אבל זה עזר לדרמה. וכשהיא פונה למצלמה ואומרת "בפעילות כזאת, משה יכול לשתף את עילאי, ובאותה ההזדמנות לחזק את מעמדו כאבא", האינטונציה שלה נשמעת כמו של קריינית בערוץ הקניות. ההבדל המזערי הוא שהפעם מנסים למכור לנו מוצר ציני במיוחד.