הישראלי הרפה: על ניצחונו של ג'קי מנחם בגמר "האח הגדול"

בואו ונכניס דברים לפרופורציות – לא נבחר אמש ראש הממשלה הבא, גם לא נשיא מדינת ישראל. נבחר מנצח בתוכנית ריאליטי - "האח הגדול" אם להיות ספציפיים, ג'קי מנחם אם ממש לרדת לפרטים הקטנים. ובכל זאת, יש טעם חמוץ שמתלווה לזכייה הזו ולא עוזב. ג'קי זכה, ואנחנו הפסדנו.

למען האמת, לא ניתנה לנו שום אלטרנטיבה ראויה. סיון שהגיעה למקום החמישי היתה משמימה כמו תפריט הקפטריה של הפקולטה למדעי המוח. עמיר שהגיע למקום הרביעי היה הגרסה תכולת העיניים לסער שיינפיין – גבר-גבר נוהם שלא מסוגל להתמודד עם מורכבות רגשית. נופר שהגיעה למקום השלישי היתה צווחנית שמאוהבת בבבואתה. וליהיא במקום השני היתה קלישאה מגרדת של J.A.P. וג'קי, נו, הוא ג'קי.

ג'קי הוא לא שפרה קורנפלד שהביסה את יוסי בובליל ונתנה איזו תקווה שבכל זאת מזדהים כאן עם נועם הליכות וסובלנות. ג'קי הוא לא דודי מליץ שנכנס כבדיחה אכזרית של ההפקה והוכיח שהוא לא רק פונקציה אלא אדם נעים והגון. ג'קי הוא גם לא אלירז, שמצליח לשלב בטבעיות בין עממיות לאינטליגנציה ורגישות גבוהה. ג'קי הוא בחור חמוד, וזהו. חסר לו רק מונולוג "החיים הם קופסא של שוקולד" בשביל להיות פורסט גאמפ הישראלי – הבחור רפה המחשבה שבמקרה נקלע לסיטואציה מורכבת ומצליח בטעות למנף אותה לטובתו.

שלא בטובתו, ולא באשמתו, הפך ג'קי מנחם בשבועות האחרונים לתשקיף נוף מולדתו – ישראל שמסתפקת בבינוניות, שעילגות נתפסת בה כדוגריות ואותנטיות, שמאמינה שקיצורי דרך וקומבינות הם דרך לגיטימית להצלחה. ישראל שבה השכלה, איפוק, מורכבות, כיוון לגבוה ורהיטות הפכו לנלעגים, אפילו לבזויים.

מדכא לחשוב שמבלי שהבחנו עברנו לגור במדינה שבה שיחה שאינה מג'עג'עת ברדידות היא "חופרת". מצער ששתי טיפות חן אישי מצליחות לעמעם אוקיינוס של גאווה בבו?רות. ומדכדך שככל שעולמך צר יותר, כך אתה "אותנטי" ו"אמיתי" ו"נשמה". כל ניסיון של רם פרייס או מרב בטיטו, למשל (שני דיירים שגם כן היו מרגיזים כל אחד בדרכו, יש להודות), להרחיב את אופקי דיירי הבית, לערב אותם במחשבה על אג'נדות עמוקות יותר מוויכוח על תקציב סיגריות או להביע עמדה חברתית או פוליטית הושתק באלימות.

בבית "האח הגדול", כמו בישראל 2011, מתעסקים בלשרוד, לא מעבר לזה. לקום בבוקר, להשיג אוכל, להשיג סיפוק מיידי, להשיג סקס, לפנות את הנקבים נקבים, לרכל ולישון. כל מה שמעבר נחשב ללוקסוס של "הביוקר" – אכול ושתה כי מחר נודח. נכון – מדובר רק בשעשועון. נכון – אין מנג'ס יותר מאלו שמגיעים לתוכניות ריאליטי כדי "לייצג". אבל האם זה כל מה שיש לנו להציע? אוצר מילים שעומד על 300 מילים? אדישות בסיסית שנשברת רק כשחוסכים ממך סיגריות? חוסר סובלנות, חוסר חמלה, רשעות, אינטרסנטיות וכוחנות הם רוב, אם לא ממש כל, מה שראינו בחודשים האחרונים על המסך, ובסוף גם סימסנו לזה.

בלי להתכוון, יצא שמשדר הגמר של "האח הגדול" הצטלב עם הפרסומת לרשת סופרמרקטים שהפרזנטורית שלה היא ויקי כנפו. כנפו היתה פעם אישה שקמה כדי להילחם על עיקרון, עכשיו היא אישה שמישהו שיכול לשלם לה יותר ממה שתרוויח בשנה קנה את האג'נדה שלה לצרכיו. זה, על קצה המזלג, הוא המשל למקום שבו אנחנו היום, בישראל, ול"האח הגדול", שהיא סוג של הפנים של הישראליות – בקידמת הבמה נמצאים מי שסוחרים בעממיות ובנגישות שלהם כי זה האוכל המועדף על "העם". מאחורי הקלעים נמצאים אנשים אחרים, אלה שיודעים להפעיל את עושי דברם, שניסחו להם חוזה שאי אפשר היה לסרב לו, ושיש להם מספיק כסף בשביל להבטיח את זה.

בזכות האנשים האחרים האלו, אנשי מאחורי הקלעים, גם הגענו לגמר נטול ייצוגים ראויים וגם האמנו שניתנה לנו בחירה אמיתית. די מדהים שכולנו אכלנו את הלוקש הזה ועוד ליקקנו את האצבעות. היה אפשר להשתכנע שזה מה שמגיע לנו, ולא יותר טוב מזה. אבל זו לא האמת. לא כולנו ג'קי מנחם, בטח שלא כל הזמן, ומותר לנו וחובה עלינו לקוות ליותר מזה.