ליגה ז': על "Credo" של Human League

באייטיז היו ה-Human League חתיכת פירמה. אחרי שני אלבומים לא ממש מצליחים החליט מנהיג הלהקה, פיל אוקי, לצרף אליה שתי חברות בנות 17, שהוא ראה רוקדות בדיסקוטק בשפילד. מסתבר שהוא עשה בשכל. השתיים הצטרפו בדיוק בזמן לאלבום השלישי, “Dare”, שהביא לפריצה הגדולה. האלבום הגיע ב-81' למקום הראשון באנגליה ולמקום השלישי באמריקה והוליד את הלהיט הענק "Don’t You Want Me".

ליומן ליג יצאו עוד כמה אלבומים מצליחים אחר כך. אלבומם האחרון, "Secrets", יצא לפני עשר שנים בדיוק. זה אמנם היה כשטרנד האלקטרוקלאש הפך אותם שוב לאלילים, אבל אף אחד לא התעניין באלבום החדש. מה שהקהל רצה מיומן ליג זה הופעות עם כל הלהיטים הישנים והאהובים. הקהל דרש את "Love Action (I Believe in Love)" ואת "(Keep Feeling (Fascination", את להיט הסינתפופ-פוגש-את-מוטאון "Mirror Man", את “The Lebanon”, שהיה ניסיון די כושל לומר משהו על מלחמת האזרחים בלבנון אבל להיט ריקודים מעולה, את בלדת הסינתפופ "Louise", את "Together In Electric Dreams" – שיתוף הפעולה של אוקי עם מפיק הדיסקו האיטלקי ג'יורג'יו מורודר מפסקול הסרט "חלומות אלקטרוניים" - וכמובן את "Don’t You Want Me" בהדרן. וזה מה שיומן ליג סיפקו להם במהלך העשור האחרון בהופעות ענק בכל העולם.

גם סיבוב “Dare! 2007”, במסגרתו ניגנו את אלבומם המצליח ביותר מתחילתו ועד סופו, סיפק את הסחורה. היום פיל אוקי אמנם כבר בן 55 – כמו כל בני דורו – אבל נערות הפלא סוזן וג'ואן בסך הכל בנות 48 והן מקפידות ללכת לחדר כושר, כך שכל העסק עדיין דופק.

הרטרו לאייטיז שירת את יומן ליג היטב. הכל עבד נהדר, עד שהם החליטו פתאום שהגיע הזמן לאלבום חדש. על הנייר אלבום קאמבק של יומן ליג דווקא נשמע כמו רעיון לא רע. זה לא כאילו אתה מצפה מפיל אוקי לספק איזו בשורה אמנותית חדשה או לפתוח את צפונות לבו. יש לו כישרון מוכח בהנפקת להיטי סינתפופ רקידים וכיפיים, שזאת תמיד סחורה מבוקשת. לעולם לא נתלונן על יותר מדי כסף, עודף בריאות או יותר מדי להיטי סינתפופ רקידים וכיפיים. אבל בפועל כנראה שמשהו מהכישרון אבד, כי "Credo", אלבום האולפן התשיעי של יומן ליג, הוא קטסטרופה.

האלבום נפתח עם שיר הדאנס הזוועתי "Never Let Me Go" שמנסה להישמע עכשווי בזכות אוטוטיון חסר חן על קולה של סוזן סאלי. אחר כך מגיע הסינגל “Night People”. אנשים אומרים ש-”Friday” של רבקה בלאק הוא השיר הגרוע בעולם. זה רק בגלל שהם לא שמעו את “Night People” – המנון סינתים קלאברי המדבר בשבחי אנשי הלילה, מציע לאנשים לחשוב כמו ילדים ולא כמו מורים, מייעץ להם לעזוב את השוקולד והגבינה (?) ואת כל ענייני היומיום לטובת חיי הלילה, ועוד כל מיני שטויות כאלה. קשה להאמין שהשיר לא נכתב על ידי צ'רלי ודניס מ"פילדלפיה זורחת" – הוא נשמע כמו המשך ישיר ללהיטם הגדול “Dayman Fighter of the Nightman”.

“Credo” הוא סוג של ניסיון בין דורי, בו להקת אייטיז מנסה לייצר פופ אלקטרוני חצי-רטרואי חצי-עכשווי בעזרת מפיקים ניינטיזיים (דין הונר וג'ארוד גוסלינג, צמד מפיקים משפילד שפרצו בימי תחיית הלאונג' של סוף הניינטיז תחת השם I Monster), וככה זה גם נשמע. אף קטע הוא לא לגמרי פה ולא לגמרי שם. יש באלבום הרבה שירים אייטיזיים במהותם, כמו "Single Minded" או "Get Together", רק עם סאונדים מלוטשים וקצת יותר עכשוויים. אבל זאת לא הבעיה. הבעיה היא שיומן ליג שכחו שגם להיטי סינתפופ רקידים וכיפיים זקוקים לנשמה. כי בלי נשמה זה לא ממש כיף.

אמנם ליומן ליג מעולם לא היתה נשמה במובן הסנטימנטלי או המשתפך של המילה, ופיל אוקי – שהבשורה הטובה היא שקולו הקר והמרוחק לא השתנה עם השנים – מעולם לא הביע אמוציות בצורה ישירה, אבל השירים הישנים שלהם היו מלאי ריגוש. הם גרמו ללב לקפצץ, לטוסיק לזנק מהכסא ולרגליים לזוז מעצמן. שירי האלבום החדש לא עושים את זה. אם מישהו בוחר לרקוד לצליליהם זה רק כי אפשר, לא כי אי אפשר שלא – אם אתם מבינים את ההבדל. ובטח שאין בהם שום דבר מרגש.

אבל בין שירים מטופשים עם חרוזים איומים, המהלכים על הקו שבין רטרו אייטיז לדאנס שמנסה להישמע עכשווי ואוחזים בתקווה שהרמיקס הנכון יהפוך אותם ללהיטי מועדונים, יש גם קטע אחד יוצא דופן. זהו “Privilege”, שיושב על ליין קלידים שמזכיר את “Stylo” של הגורילאז, ומתפקד כמחווה מודעת ל "Being Boiled" – הסינגל הראשון והחלוצי של יומן ליג מ-78'.

אין ספק ש“Privilege” האפל יכול היה להיות להיט גדול בפינגווין באייטיז, אבל זה מסוג הקטעים שמזכירים את חשיבות הקונטקסט. מה שהיה נשמע טרי ומרגש אם היה נוצר לפני שלושים שנה, נשמע היום כמו להקה שעושה חיקוי של עצמה בצעירותה.