בפרקי היומן של וירג'יניה וולף (פרויקט מרשים ביותר של המתרגמת אלינוער ברגר שיצא לאור לאחרונה) אנו זוכים להצצה נדירה לתוך נפשו של אדם בפוגשו בנמסיס שלו. ובמקרה של וולף בפוגשה בג'יימס ג'ויס מי שנחשב, לצד פרוסט ו-וולף עצמה, לאבי זרם התודעה.
החל בחזותו של ג'ויס ("אדם לא מרשים, מרכיב משקפיים עבים... משעמם ומרוכז בעצמו") וכלה ביצירתו הידועה "יוליסס" ("בעיני זה ספר נבער, חסר תרבות, ספרו של פועל אוטודידקט"), נדמה כי וולף, שהלכה לעולמה היום (שני) לפני 70 שנה, אינה יכולה לשאת את נוכחותו של שותפה לנוסח (שותף, שכדבריה ביומנים, אף עולה עליה בביצועיו). למעלה מכך, נדמה כי גם את הערכתו הבלתי-מסויגת של ידידה המעונב ת.ס. אליוט ("תום הגדול" כלשונה) כלפי ג'ויס אין היא יכולה לשאת.
סלידתה של וולף מג'ויס חושפת בפנינו את שורשיה של הסיבה העיקרית שבגינה נותרה המחברת של "מרת דלאווי" ו"אורלנדו" בבחינת רגע גדול וחד-פעמי בהיסטוריה הספרותית רגע, שחרף עוצמתו, אינו מסוגל להוות גורם מעצב בפרוזה הנכתבת כיום: תפיסתה האריסטוקרטית. כי בהעדר אריסטוקרטיה, לא תתאפשר ספרות אריסטוקראטית. ובחברה שבה האריסטוקרטיה הומרה בבעלי הון, בחברה שבה מקומם של הנשפים, מסיבות התה ושיחות הסלון המתורבתות נתפס על ידי הטלוויזיה והפקות הענק, העידון ששרר בעולמה של וולף לא מתקיים עוד . ואילו, מצד שני, העולם הג'ויסי המחוספס, עולמו האורבני של פועל אוטודידקט, שלא לומר, העולם המציאותי, מוסיף להתקיים ואף הולך ומקצין.
סופרת עבור מעטים שנקראת בידי המונים
אכן, זה זמן רב שוולף אינה נגישה כנוסח, נוסח שסופרים חדשים רואים בו כאורים ותומים. זאת משום שנוסח זקוק לעולם, ועולמה של וולף חרב - מה שהוביל את קהל אוהדיה למהלך פטאלי ושגוי: הם המירו את היצירה הגדולה באישה הגדולה. וולף הפכה לסמל, היא אופסנה במוזיאון הנשיות. וכפריט ב?מוזיאון היא שבקה חיים לכל חי, חדלה מלהיכתב, וזאת מבלי ששוחריה נתנו דעתם על כך שהמודל ה"פמיניסטי" שייצגה מודל בנוסח קבוצת בלומסברי (קבוצת "הידידים והאוהבים") שאינו שואף לשוויון בין מהויות כי אם לזהות בין מהויות אינו אלא "פמיניזם" בתולי ונטול זעם, שלא לומר מאופק. כה מאופק, שאלמלא היתה וולף הפמיניסטית השפויה האחרונה, אפשר היה להישבע כי אין דבר וחצי דבר בינה לבין פמיניזם.
לפני הכל, וולף היתה אינטלקטואלית. ממש כמו לאה גולדברג שלנו, היא יצרה מתוך האינטלקט, היא העריצה את אליוט מאותה הסיבה. מסותיה הספרותיות, כתיבתה החקרנית, המשתרעפת ומלאת ההגיגים, ואפילו חתך הדיבור הפסקני שלה, לא מותירים מקום לספק וולף היא סופרת עבור מעטים, שנקראת, במקרה, בידי המונים. ואולי דווקא במקום הזה, היא שבה וחולקת דבר או שניים במשותף עם אותו פועל אוטודידקט שמימנו סלדה.
אל תפספס
הפרטים היבשים
* וירג'יניה וולף נולדה בלונדון ב-25 בינואר 1882 בשם אדלין וירג'ינה סטיבן.
* היתה בין חבריה הבולטים של קבוצת בלומסבורי חוג סופרים, פילוסופים ואמנים שהחל להיפגש בראשית המאה ה-20 בלונדון והמשיך לעשות כן עד אמצע המאה. לקבוצה היתה השפעה רבה על הספרות והפילוסופיה האנגלוסכסים, בעיקר בזכות גישותיהם הרדיקליות של חבריה למיניות, פמיניזם ופסיפיזם. חברים בולטים נוספים בקבוצה היו הסופר אי.אם. פורסטר והכלכלן ג'ון מיינרד קינס.
* נישאה ב-1912 לסופר ולמו"ל היהודי ליאונרד וולף, גם הוא חבר בקבוצת בלומסבורי. השניים חיו ועבדו ביחד עד יום מותה.
* כתביה הנודעים ביותר הם הרומנים "מרת דלאווי" (1925) ו"אל המגדלור" (1927) והמסה "חדר משלך" (1929). לצד ג'יימס ג'ויס, וויליאם פוקנר ומרסל פרוסט, היתה בין הראשונים להשתמש בטכניקת זרם התודעה בכתביה.
* במהלך הבליץ הגרמני על לונדון בזמן מלחמת העולם השנייה, הופגזו שני בתיהם של הזוג וולף ונהרסו כליל. בעקבות כך, הם עברו לבית הקיט שלהם באזור ססקס.
* התאבדה ב-28 במרץ 1941 לאחר התמוטטות עצבים, אחת מיני רבות מהן סבלה במשך חייה.